המוכנות לאבד

לפני חמש שנים, מעט לפני שטסתי לסקוטלנד ביקרתי את סבתי, השוכבת על ערש דווי במיטתה. לרגעים היא הייתה צלולה, מחייכת חיוך חסר-שיניים ומרימה גבות לעברי, להדגיש שכל הטרחה הזו סביבה מטופשת. רוב הזמן יכולתי לשמוע אותה ממלמלת: יהיה טוב, כי מוכרח להיות טוב. ואני הייתי מהנהן בהסכמה, ושנינו הבנו שטוב הוא מושג די גמיש, ושתמיד היא אמרה שיותר טוב לא להיות מאשר לשכב חסרת אונים במיטה.

רוב הזמן היא ישנה, פניה עוטים הבעה תשושה, נשימותיה אטיות, ארוכות כמניין שנותיה. אלה היו שעות שלוות עבורה. נחמה, מסוג מסוים. נחמתם של אלה שראו כבר דרכים גרועות בהרבה שבהן אפשר לבלות את שעות ההמתנה אל הקץ.

בקרוב הזמן ייקח אותה ממני, ידעתי. כפי שלקח את אהבותיי, את כלבי, את ליעד, את אמי. כפי שבסופו של דבר ייקח את נעוריי, את חבריי, את משפחתי, ואותי. אני מתפלל, אף שאין לי אל מי או למה, שהזמן יאט את קצבו. אבל הוא בשלו, נושא אותנו הלאה. הוא מותיר לי רק שתי ברירות: לאהוב עד כלות ולהיכלות בכל אבדן, או לשמור מרחק, לא להיקשר, וכך לא לסבול את רגע הנתק.

כל חיי ביקשתי קשרים בעלי משמעות. לא להיות רק עובר-אורח, לא להישכח, לא להיות רגע בזמן. אבל האבדן המתמיד יצק פחד לתוכי, והפחד החל להוליך את צעדיי. הקרבה נקשרה במחשבתי לכאב, האימה שבהיותנו בני-חלוף שלחה שורשים עמוקים, גרורות כמעט, לכל פינות הנפש. וכך הרצון העמוק ביותר שלי הפך גם לדבר ממנו אני ירא יותר מכל.

בעוד אני צופה בה דועכת, הסבתי מבט לשנים האחרונות של חיי, מגלה כמה מעט העזתי לאהוב. סגרתי ידי על ידה ולחשתי: אני צריך ללכת, סבתא, אבל חזרתי לכאן כדי לומר שאני אוהב אותך. היא ישנה, נשימותיה שקטות, ידה רפויה. זה בסדר, לא רציתי להעיר אותה.

השתהיתי רגע וניסיתי להלביש על פניה העייפות את העיניים הנבונות שבזיכרוני, את חוש ההומור החד, גם בגיל תשעים וחמש. אז לחצתי את ידה שוב. הפעם היא לחצה את שלי חזרה, בחולשה.

הרמתי את תרמיל הגב שלי ויצאתי מהחדר.

לא ידעתי אם אהיה כאן ללוויה. זה לא שינה, נדמה לי. עדיף לראות את החי מלהמתין למותו.

אני מוכן שוב לאבד, אני חושב, אני אומר לזמן. הוא מהנהן, אבל לא מחייך. כך או כך, עליו להמשיך בדרכו. אז עדיף שלהמשך הדרך הזו יהיה משמעות.

חזרתי לארץ ארבעה חודשים אחר כך, סבתא נפטרה יומיים לאחר שובי. אולי המתינה לי. ואולי הזמן נאנח, והחליט לחמול רק מעט, פעם אחת אחרונה, ודי.