השהות לתה
לאחרונה קיבלתי במתנה קומקום חדש וחדיש במיוחד. המילה האחרונה, אמרו לי, ובמהרה השתכנעתי. הקומקום כה משוכלל, עד כי ניתן להורות לו ממרחק מספר חדרים, אם לא ממש מעיר אחרת, עד לאיזו טמפרטורה להרתיח את המים, מתי להרתיח אותם ולכמה זמן להותירם חמים. זה טוב לך, הוסיפו, מעכשיו תהיה יעיל יותר, בלי הצורך לקום באמצע הכתיבה רק כדי ללחוץ על כפתור. ואני הודיתי על המתנה מקרב לב, כמובן. אבל בתוכי חשבתי שטעות בידם. אפילו אינני בטוח שאוכל לכתוב בלי לקום, מפני שעבורי, השהות שבין ההליכה מהסלון למטבח, הזמן שנדרש למים לרתוח בעת שאני מתבונן מהחלון בחולמניות, אלה הסיבות להכין תה. כי לא לתה אני מרתיח מים, אלא למחשבה. מאותה סיבה אני נוסע באוטובוסים במקום ברכב פרטי, משתהה במקלחת עד תום המים החמים ויושב בבתי-קפה רחוקים. אך אנשים לא לומדים. את הזמן שבין לבין הם תמיד מנסים לקצר, לי ולעצמם. אולי הם מפחדים ממחשבות. אפשר להבין אותם, גם לי היו תקופות כאלה. אבל אלה, גיליתי, לא חולפות לעולם, כל לא סיימת לחשוב את כל הדברים בהם פחדת להרהר.
