השעמום

מאז היותי נער, לא השתעממתי מחברת עצמי. ספרים, משחקי מחשב, אלה היו די והותר כדי למלא את העולם כשהיה חוסר באנשים אחרים. אבל גם במצבים הנדירים שבהם נותרתי לחלוטין נטול מעש, לא השתעממתי. הייתי שוכב שעות במיטה, במרפסת הצרה שהייתה לי לחדר, בוהה בתקרה ומדמיין.

הדמיון היה כל החברה והתעסוקה שלהן הייתי זקוק. לפעמים, הדמיונות היו פרועים, על אודות עולמות אחרים שעליהם קראתי, או שאותם המצאתי. לפעמים חלמתי על דברים פרועים לא פחות, אם מקומיים בהרבה. על אישה שתביט בי אחרת, על סכום כסף שאזכה בו בשביל אמא, על דבר גדול שעוד אעשה, או אכתוב.

הדמיונות מעולם לא התגשמו, אבל זו גם לא הייתה מטרתם. הם נועדו למלא ולהעסיק אותי. אם אנשים סביבי מצאו גירוי בשיחה, בחברה, או בעבודה, אני מצאתי את כל שנחוץ לי רק בתוכי. אף כי לעתים הדמיון היה מתנגש בצורך ממשי, במציאות, ואז הפער היה מתגלה ומכאיב עד לעומק הלב.

היום, אני מגלה מחדש את ההיכרות עם השעמום. אף כי שוב, לא מעצמי. משיחות תפלות וארוכות על כסף, או רכב או מעבר דירה. מהתעסקות בירוקרטית וקטנה בחשבונות ובמזג האוויר. מהשוואה ריקה של הישגים שבהם אין לי עניין. אני אוצר בתוכי אנחה מתוסכלת, מתמדת, ונושף אותה בקושי, בשקט גמור, רק כשאני לחלוטין לבדי.

החיים משעממים אותי עד דמעות. כיצד אדם שביקר בכל מחוזות הדמיון יכול להסתפק בשגרה, בכאן ובעכשיו? אני מנסה להפיק מהם משהו. להטות את השיחה לרעיונות ומחשבות, לאולי ומה אם. אבל הכאן ועכשיו דורשים אותי שוב ושוב מחדש. אני מנסה להיאבק. מעביר לכאן ועכשיו שונים, שמעניינים אותי יותר. לרומנטיקה, למיטה, למגע, למשחק, לגירוי שבו אוכל להתמקד. אבל הדברים הללו לא נמשכים, והשעמום חוזר בן רגע, כובש כל.  

אני מפחד שאם הדבר יימשך, אחליק עוד ועוד לתוך מחשבותיי. אמלט מהעולם האמתי כדי שלא להפוך לאסיר בתוכו. אני חושש שבמלחמתי במציאות, איבלע בעולם אחר, שרק אני רואה. ועדיין, אפשרות זאת פחות נוראה מזו האחרת, של הסחות דעת, סדרות טלוויזיה וגניבות זעירות של הדעת, שנועדו להשכיח ממני את השעמום, אך לא להפיגו. וכך אני מתפלל מדי לילה: שמחר החלומות יהיו גדולים יותר, השיחות תאורטיות והעתיד לבוא בלתי נודע ומרגש. וכך אני מתעורר מדי יום, מפחד מהממשי, ואוחז בטלפון כאילו היה כמוסת רעל, לרגע שבו לא אוכל לשאת עוד.