זה מה יש
זה מה שנשאר עכשיו, חדר מקלחת שאינך יכול למתוח בו זרועות עד מלוא אורכן. היה לך העולם, את החופש לנדוד, להכיר, לחקור, לישון בכל שעה, אך הוא הלך והצטמצם עד שנותרו רק מעט תענוגות: בית קפה שקט וספל תה חם, שעת דממה בחדר השירותים. בבית הקפה עוד היה ניתן לכתוב, בשירותים, לקרוא. אבל הדרך לבית הקפה נחסמה מזמן, היא חולפת עתה מתחת לעיניים צופיות התוהות לאן פניך מועדות לבדך. ולתוך השירותים, שתמיד היו מעוז אחרון לפרטיות, ניתן להציץ מבעד לחרך מרגיז שמשום מה הותיר אדריכל כושל בין הקיר למראה. ומדוע שמישהו יציץ? אין זה משנה, העובדה שהדבר אפשרי כבר נוטלת מהמקום את מידת החופש שהיה מסוגל להעניק.
