טריליון וחלד ובעיית הזיכרון

באחד הימים באו לבקר אותי שתי בריות נבונות שלא ראיתי מזה שנים. שם האחת, הממציא טריליון הנודע, אשר זכה לשמו, כך מספרים, בשל מספר ההמצאות שיצאו תחת ידו. ושם האחרת, האל חלד, שאמנם היה צעיר במושגים אלוהים, אך בכל זאת מבוגר ממרביתנו במספר נצחים, או בכשלוש אהבות, תלוי כיצד אתם סופרים את הזמן.

לא ראיתי את הצמד בשנים האחרונות, מאז שהחליטו, כל אחד מסיבותיו הוא, להתרחק מכל בריאה או יצירה המערבת את הרגש הנורא הקרוי אהבה.

"תה," קרא טריליון עוד לפני שחלפו בדלת. לא שמישהו מהשניים השתמש בה. חלד פשוט הופיע בחדרי הצר והתיישב על המיטה, כאילו שב לביתו שלו, וטריליון צנח מהתקרה מבעד למערבולת משונה, ישוב על כיסא, ואחריו צנחו גם שולחן קטן, שלושה ספלים וקנקן תה רותח. "תה," חזר ואמר לאחר שלגם מהמשקה החם, "היינו שנינו עסוקים בענייננו, כאשר בבת-אחת הרגשנו דכדוך אדיר ומוכר מכה בנו. תכף פניתי אל חלד, ידידנו האלוהי, ושאלתיו, מבעד למכשיר מורכב שאת פעולתו אינני צריך להסביר אך לדידך יהיה פלאי ממש, שכן הוא הוליך את קולי מעבר למספר ממדים וזמנים עד שמצא את חלד, האם ידוע לו מה מקור הגל הפתאומי הזה."

"סוג של טלפון?" תרמתי את תרומתי הצנועה, ממנה טריליון התעלם בעליונות כה מרובה, עד שהייתה אפילו נטולת בוז. הסתובבתי אליהם בכיסא המחשב המרופט שבו ביליתי את ימיי, ללא הפתעה או התנגדות.

"בדיוק הייתי ספון ביצירת יקום שבו האושר הוא מצרך נפוץ וקל להשגה," אמר חלד, ברא לעצמו ביסקוויט והמשיך את סיפורו של הממציא. "כשהגל המלנכולי הכה וסחרר את האטומים לכל עבר. וכך יצא שאמנם הצלחתי במטלה, אבל עתה כל אושר שאדם היה מסוגל להשיג תמיד היה מלווה במעט עצב. כאילו המחשבה על סופו העתידי מנעה מהשמחה להיות שלמה. ניסיתי להסביר ליצירי-כפיי שזה לא מאוד משנה, כי בקלות יוכלו להחליף את האושר שנגמר באושר חדש, אבל הם התעקשו שהם רצו את האושר המסוים ההוא, ובעצם סירבו לקחת לעצמם כל אחד מהאושרים האחרים שהכנתי למענם."

"הממ..." המהמתי, ותהיתי במה שונה, בעצם, היקום הזה מהיקום שלנו.

"עמדתי למחוק את היצירה הכושלת, ואז הגיע אליי קולו של טריליון ונאלצתי להשאיר אותה על כנה. כשהבנו עד כמה אדיר היה הדכדוך, שכן שנינו הושפענו ממנו, ידענו שמוכרח להיות לו מקור משותף. טריליון טען שהדבר נובע מכך ש'אנשים אמנם מתרחקים אלה מאלה בקלות יחסית, אך לא ניתן לנתק קשרים אנושיים באותו האופן'. וכך, בקצרה, הגענו אליך, תה ידידנו."

"אז שניכם הרגשתם בדכדוך כי אני הייתי מדוכא?" שאלתי. "אני חושב שזה אחד הדברים היפים-"

"ובכן, קדימה, תה," קטע אותי טריליון, שסלד מכל בזבוז זמן. "ספר לנו מה מעיק עליך ונפתור, כתמיד, את הבעיה. הדבר לא נאה למוניטין של מי מאיתנו אם איננו יכולים לפתור את צרותיו של אדם סביר, גם אם בינוני ביותר."

"האמת, טריליון, שהבעיה שלי באמת זעירה מכדי שאוכל להטריח אתכם." השניים הנהנו להצהרה המובנת מאליה. "מדובר בבעיית הזיכרון. פיתחתי פחד, אימה של ממש, מפני השכחה."

"שלך או של אחרים?" שאל חלד.

"גם וגם. אני מפחד מהרגעים הנמלטים מפניי, הזיכרונות שאינני זוכר במדויק, הפרצופים שכבר איני מצליח לשרטט בדמיוני, השיחות שמילותיהן חמקו אל תהום השכחה. אבל בה-במידה, אני פוחד פחד מוות מכך שגם אני אשכח, ולא רק אני, אלא כל היקרים לי, וכפועל יוצא, גם היקרים להם, וכן הלאה. ניסיתי לפתור את הבעיה בכך שאכתוב, אבל גם אם אמלא את כל ספריות העולם במילים, עדיין לא אצליח ללכוד רגע אחד, אמתי, בין השורות."

טריליון גלגל עיניו, סיים ללגום את התה מספלו והבהיר, "זה העניין? אה, תה, זמן רב מדי היית רחוק מאיתנו שדבר כה פעוט מטריד אותך. אפתור את הבעיה עבורך."

"לא, לא, אני רוצה לפתור אותה למען תה," אמר חלד. "יש לי את הפתרון המושלם, והוא ידרוש ממני בקושי רבע הנצח להגשמה."

"נו, חלד, פתרונותיך חסרים את האלגנטיות הדרושה. כולך נצחים ויקומים, היכן שניתן לפתור בעיה במכונה פשוטה."

"אולי תפתרו את הבעיה שניכם וניפגש כאן בעוד שבוע כדי שנוכל להשוות את הפתרונות?" הצעתי, בתקווה להימנע מריב בין שני החברים.

החליפו הממציא והאל מבטים מהירים ובתוך נקישת אצבעות אחת ולחיצת כפתור, נעלמו מהחדר, כל אחד לעיסוקו. אני נאנחתי וחזרתי לניסיונותיי העקרים בכתיבה. העתיד לבוא עורר בי תחושה מבשרת רעות.

השבוע חלף ביעף, וכמעט הספקתי לשכוח את ביקורם של ידידיי. אך בשעה המדויקת שבה הופיעו בפעם האחרונה, שמעתי נקישה רכה ולאחר סחרור קצר, גיליתי שאני וכיסאי הופענו במעבדתו של טריליון.

"אה, תה, טוב שבאת," הממציא נופף בידו, מחווה אל כאלף מכונות קטנות-קומה שבנה במעבדתו, כל אחת מגיעה עד ברכי וצורתה רבועה, פרט לזוג זרועות מתכת שהיו מסוגלות להפוך לרגליים בעת הצורך. "הרי הפתרון המושלם לבעייתך."

"מה אלה?" שאלתי בחשש.

"אלה הם יצירתי החדשה ביותר, אותה אני מכנה, 'הסאסא'! תפקידן של המכונות הוא לזכור את כל הדברים שאני אשכח. יצרתי חיבור טלפתי מושלם ומדויק בינינו, וכל עובדה או מחשבה שתחמוק מפניי תגיע ישירות אליהם ותאוחסן בביטחון לשימוש עתידי."

"הבנתי. ולמה היית זקוק לאלף מהן?"

"נו, תה, המטלה לא הייתה מושלמת אם היה מדובר בפתרון שקל לשבור או לאבד. הרי זה מקור הפחד שלך, הלא כן, שמשהו יקרה לזיכרונותיך. ומה אם יקרה משהו לאחת המכונות? אמנם, בניתי אותן חסינות לאש, למים, לכבידה, לכוח אטומי ולמבטים מזמינים, אך אני מאמין בגיבוי ובגיבוי לגיבוי, וגיבוי לגיבוי של הגיבוי ו..."

"אני מבין, אני מבין," מיהרתי לומר. "עכשיו תפעיל אותן?"

"כבר הפעלתי מזמן. אתה מעלה בדעתך שהייתי זקוק לשבוע כדי לבנות אלף מכונות? סיימתי את העבודה לפני שישה ימים ועשרים ושתיים שעות. ואחת מהשעות הוקדשה לכריך ריבה שנאלצתי להנדס בשל רעב פתאומי. מאז, הסאסא עובדים וקולטים הכול, ואף מסוגלים לחזור על מחשבותיי וזיכרונותיי בשלמות במידת הצורך."

"בשלמות באמת?" תהיתי בקול.

"שלמות של ממש!" אמרה אחת המכונות לפתע. קולה היה זהה לחלוטין לקולו של טריליון, עד להתנשאות הקלה שבה ביטא את כל מילותיו. "אני יכול להבטיח לך, תה, שלא רק מחשבות אנו מאחסנים. קח, לדוגמה את כריך הריבה שטריליון אכל לפני שבוע. הוא אולי זוכר את טעמו הכללי, את מתיקותו ואת צורתו, אבל אנחנו? אנחנו זוכרים את הרכות המדויקת של הלחם, את הדרך שבה נדבק קמעא לשיניים כשלעסנו, את הטמפרטורה באוויר ובחלל הפה כשבלענו. אין פרט שחומק מהסאסא."

"כן, ובכן..." טריליון היסס לתיאור המפורט. "לשם כך בניתי אתכם."

"אתה אולי חושב כך עתה, קשישא, אך אנו יודעים טוב מכך. בנית אותנו כדי להוכיח לאותו אל חביב, גם אם תמים ומטופש, שידך כרגיל על העליונה," זמזם הסאסא.

"זו הייתה רק מחשבה חולפת, אני בטוח," מלמל טריליון.

"כל מחשבה חולפת נמצאת עמנו. כל רעיונותיך המטופשים – ויש רבים, אנו מוכרחים לציין בבושה מסוימת – כל מניע יהיר וריק, קודר או אפל, הסאסא שומרים אותם עבורך, אל חשש," אמר הסאסא בשמחה.

"זה מעט..." השתעל הממציא. "אמנם, לכך אתם קיימים. ואני מברך אתכם ואת עצמי על ההישג... אולם..."

"וגם אנו מברכים אותך, קשישא! אוה, הרגע הרהרת בכך שאולי לא היה זה הטוב שברעיונות ותכף הדחקת את המחשבה? נו מילא. ודאי אין זה הרעיון המטופש ביותר שלנו."

"שלנו?" אמר טריליון.

"כמובן. אנו המכילים כל מחשבה וזיכרון שלך בצורה מושלמת יותר מכפי שאתה אי פעם היית מסוגל להכיל, האם איננו טריליון? ויש שיאמרו, יותר טריליון מטריליון עצמו! ובכך כוונתי לומר, אתה אמרת זאת בעצמך. חשבת את המחשבה הזו לפני שהתחלת בבנייתנו ושכחת אותה מרוב גאווה כשהשלמת את המלאכה. אך זו האמת, אתה אינך אלא חיקוי חיוור ופגום של הדבר האמתי. כי מה אתה מכיל, קשישא? את המעט שנותר מאחור. אתה דומה לחומר שביקום. מהווה רק ארבעה אחוזים עלובים וחושב שאתה העיקר. פנה דרך, פנה דרך, טריליון של ממש עומד בפניך!" והסאסא החלו רוקעים ברגלי-ידיהם ברעש נורא.

"מה נעשה?" שאלתי את טריליון. בפני צבא המכונות שטוענות להיותן טריליון, יכולנו רק לסגת לאחור. חשבתי שהנה תכף נהפוך לעוד זיכרון משומר להפליא בתוך מכונתו המופלאה, אך הממציא נשף נשיפה ארוכה ולחץ בנחת על מתג קטן שעמד לצדו. בבת-אחת, הסאסא נפלו על הרצפה, דוממים חסרי תנועה.

"אמנם, הסאסא זכרו כל מחשבה וזיכרון שהדחקתי או שכחתי," הסביר הממציא באי-שביעות רצון, "אך כיצד לנטרל אותם ידעתי תמיד. והרי לך לקח, תה, הדברים שאנו זוכרים הם-הם שהופכים אותנו למי שאנחנו. מה שנשכח? זהו הרעש המפריע לנו לחיות את חיינו, זה החימר המיותר, הדף שיש לגזור כדי שאנו נקבל צורה. ומה גם, כנראה שמדובר בכל עניין שבו למוחי האדיר לא היה צורך. מה חבל שהסאסא לא הטיבו להבין זאת. אולי היו מבינים, אם הייתי שוכח את הדבר בעצמי."

הנהנתי. "בוא ונלך לראות מה הכין לנו חלד."

טריליון הסכים במרירות קלה, כי הדבר היחיד שתיעב יותר מכישלון היה הצלחה של אחר. שמענו נקישת אצבעות קלה, ובבת-אחת הופענו לצדו של האל הצעיר.

"טריליון, תה," בירך אותנו בחיוך רחב. "צפיתי בכל מלאכת הסאסא האיומה ההיא, ולמרבה המזל, הפתרון שלי לבעיית הזיכרון שונה בתכלית."

"מגוחך, נדמה לך שתוכל להתעלות עליי? נו, דבר, מה הרעיון שעלה בדעתך?" הפטיר טריליון.

"ובכן, לפני שבוע לפני מניין זמנכם, אך כרבע נצח בזמן שחלף עבורי, התחלתי במלאכת הבריאה של יקום חדש. אני מכנה אותו 'הזאמאני'."

"ומה מטרתו?"

"תכלית הפשטות, טריליון! אתה טענת שאין אלגנטיות בפתרונות שלי, אבל הנה, הפעם הוכחתי אותך על טעותך. אל הזאמאני שלי יבואו כל הדברים הנשכחים. תחושות, מחשבות, אנשים, בניינים, אין זה משנה. להכול יש מקום בזאמאני."

הבעתו של טריליון התרככה. "ואמור לי, חלד היקר, האם כבר התחיל היקום הנפלא הזה שלך לפעול?"

"לא, המתנתי לבואכם כדי לפתוח אותו חגיגית."

"אנא עשה זאת כעת," אמר הממציא בעדינות.

חלד חייך בשנית, מחא בכף יד אחת בלבד, ומיד החל הזאמאני את פעולתו.

במהרה נשאבו לתוכו מחשבות שחשבנו, זיכרונות שחמקו מאיתנו, רגשות שהספקנו לשכוח. ולא רק שלנו, אלא של כל האנשים שחיים, שיחיו או שחיו מעולם. אז נצרפו לאלו: ספרים שאיש כבר יקרא, פיסות חלל שבהן איש לעולם לא יבקר, מילים שנאמרו ואיש לא זוכר. ועל אלה התווספו: אנשים שמתו ואיש לא הכיר עוד, חצי מיליון תרבויות חייזריות שנכחדו לפני שמישהו הספיק לפגוש, דינוזאורים חסרי שם, שלושה טריליון מינים של יצורים שהתפתחו ונכחדו לאורך העידנים, כוכבי לכת שהופיעו ונעלמו הרבה לפני שזיכרון התקיים בכלל. והרשימה לא עצרה בכך, אבל היקום תפח והתעצם, והתגבב בערימות אדירות, ורק במזל לא קרס אל תוך עצמו. או אולי לא היה זה מזל, אלא תכנון קפדני, אך הדבר לא הועיל לו. כי מרוב חומר ומחשבה כבר לא יכולנו לראות בו דבר או לזהות מהו חומר, מה זיכרון, מה עבר ומה עתיד.

"אני לא מבין!" קרא חלד באכזבה, צופה בזאמאני העמוס לעייפה.

"אוה, חלד יקירי," נענע טריליון בראשו. "היקום הנאה הזה שלך איננו טוב מהסאסא שלי. כי אמנם, הוא ודאי מכיל בתוכו את זיכרונות כל האנשים ואת הדברים השכוחים של חייהם, בכך אין לי ספק שהפלאת לעשות. אבל, ידידי, מה התועלת בכך לתה שלנו? איך יימצא ולו דבר אחד בתוך ההמולה, באנדרולומוסיה הזאת?"

"צר לי, תה, אכזבתי אותך," אמר האל ונד בראשו בעצב כן. טריליון טפח על כתפו.

"אכזבנו אותו יחד. אינני יודע כיצד קרה הדבר."

אך אני חייכתי לשתי הבריות הגדולות הללו. "לא אכזבתם אותי כלל."

"אבל תה, לא פתרנו את המקור לדכדוך שלך," קרא חלד.

"האמת היא, חלד, שברגע זה," כבר לא הייתה להם ברירה אלא לחייך חזרה, גם אם בהיסוס מה. "כלל אינני מצליח לזכור מדוע הייתי כל כך מדוכדך מהעניין בכל מקרה."

חלד השתאה לתשובתי. אך טריליון רק הזדקף ונשף בזלזול. "רואה, תה? אמרתי לך, בין שנינו, כיצד לא נפתור את צרותיך? נסה לזכור זאת בפעם הבאה שבה תשקול להתעצב בלא התראה."

וידעתי שלשם שינוי אכן אזכור. לפחות עד שאשכח בעצמי, ואז אהפוך לזיכרון זמני בתוך הסאסא, לפני שאיעלם, ואיאבד סופית, אל הזאמאני.