לי והזמן - הסאסא והזאמאני

הבטון האפור היה רטוב מתחת לרגליה של לי, אבל בגדיה היו יבשים. היא הסתתרה בדיוק כשהגשם החל והצליחה להימנע מעיקר המטר. עתה הייתה עסוקה בהתבוננות באנשים סביבם, שהיו שקופים מאוד, ובתוכם ריצד אור צבעוני.

"זה מקום משונה, לא, זמן?" שאלה.

אישה צעירה. במכנסיים ארוכים ובחולצה מכופתרת ששרווליה מקופלים. מכיס החולצה הקדמי השתלשלה שרשרת דקה, ובקצה התנודד שעון כיס חבוט וישן, שהצליח, כבדרך קסם, לשוות למחוגיו הבעה עגמומית.

"כל המקומות נדמים מוזרים כשמתבוננים בהם לראשונה," השיב הזמן בקול כבד. "אך בחלוף השנים, מתרגלים לכול, גם למשונה, גם למופלא, והדברים שפעם היו מרגשים הופכים משמימים, או גרוע מכך, בלתי-נראים מתוקף היותנו מוקפים בהם. זה טבעכם, לאבד את הראייה, ורק קיומכם הארעי מציל אתכם ממלתעות ההרגל."

לי הזעיפה פניה. "אני חושבת שאתה מגזים. לא להכול מתרגלים."

"הכול. גם הטוב, גם הרע. לפעמים זה האיום שבקיום, לעתים, החסד האחד שלו זוכים. ראי את האנשים סביבך, הם יודעים זאת טוב מכולם," אמר הזמן.

"למה הכוונה?"

אחד האנשים השקופים, שלבו היה קשת צבעים מסתחררים, נעצר לידם וחייך. לפחות, נדמה היה ללי שהוא מחייך, היה קשה לקרוא את הבעתו בפניו הצלולות, ועיניה נמשכו לגוונים שבתוכו כאילו מעצמן. "אני מניח שהוא מתכוון לדרך שבה ניסינו להשתנות."

"אוה, שלום," אמרה לי והושיטה ידה. "אני לי, וזה הזמן. נעים להכיר. מותר לשאול איך השתניתם?"

"אה, הזמן," מלמל האיש והיסס לרגע, אבל לחץ את ידה בכל זאת. "אני עדן. והאמת שלפני המון זמן, היינו כמוך, אנשים שאי אפשר להביט לתוכם. אבל חשבנו שהמיקוד בחיצוניות מפריע לנו להיות מאושרים והחלטנו לנסות להפוך ליצורים שהפנים חשוב להם יותר מהחוץ."

"זה נשמע נהדר!" אמרה לי. "והבפנים שלכם באמת כל כך יפה."

"כן?" אמר עדן ומישש את חזהו. לי צפתה בצבעיו הבהירים בריתוק, ולא הבחינה כי הוא מתבונן בפניה המחויכים. רגש אדום כלשהו החל בוהק בתוכו. "להגיד לך את האמת, אני לא רואה מה נהדר בזה כל כך. את הרבה יותר נהדרת, עם החיוכים והצבע בעיניים, ואפילו בשיער, זה מאוד נהדר, לדעתי."

הזמן נאנח בשקט, מחוגיו רוטטים. "בתחילה, עלו הדברים יפה," לחש, ולי ועדן התאמצו לשמוע קולו. "אולם אז גילו שכל תכונת אופי, כל כישרון, מתבטא צבע או צורה. ובמהרה, הפך הדבר לתחרות, למי יש האופי הכי יפה."

"אוי לא," אמרה לי. עדן רצה להושיט ידו, כי מראה העצב שלבשה ייסר אותו, אבל הזמן לא סיים את דיבורו.

"זה לא היה איום כפי שנדמה, כי ברגע שאדם החל לרדוף אחר אופי, צבעו התכהו, ומיד ראו בו את החמדנות. שכן לא היה ניתן להסתיר דבר באנשים השקופים."

"ומה קרה אז?" שאלה. עדן נשך שפתו כשצפה בפניה הסקרניים.

"אחר כך הייתה תקופה שבה ניסו להתרגל לכך שלא ניתן להכמין דבר איש מרעהו, מפני שלשקרים צבע ברור עד מאוד. ואז באה התקופה שבה השתדלו לבחור מנהיגים לפי חכמה וידע. ועידן רדף עידן, והשוני הפך לדבר של קבע, והיום הכול נשכח," תקתק הזמן את המילים.

"איך אתה זוכר את כל זה?" שאל עדן, מערבולת הצבעים שבתוכו משתנה מאדום לירוק-סקרן.

"אינני שוכח לעולם. פעם גם את זה ידעתם, אתם וכל האנשים. באותו עבר רחוק, שבו כיניתם אותי בשם אחר," היה נדמה שהכבדות בקולו של הזמן מתגברת, עם הדבר היה אפשרי, ולי נאלצה להתאמץ כדי לא להניח למשקלו למשוך אותה מטה.

"איך קראו לך אז, זמן?" שאלה.

"בימים ההם שמי בפיכם היה 'הזאמאני', זה שתפקידו לזכור את כל שנשכח. ושמכם היה, 'הסאסא', אלה העומדים להישכח," אמר הזמן. ועל אף שהרחוב סביבם המשיך להתנהל כרגיל, והאנשים חלפו על פניהם וסביבם בחיות מרובה, הרגישו כאילו הם עומדים סביב מדורה באמצע לילה קר, מאזינים להיסטוריה כה עתיקה, עד כי הייתה עשויה להיקרא אגדה. "בתקופה ההיא הסאסא לא נטרו לי טינה כלל. אף שלא ביקשתי לעצמי אהבה, ואני מבצע תפקידי בין אם אני אהוב או שנוא, הם העניקו לי אותה, במפתיע.

אך אני המשכתי לחלוף, כי זו חובתי, ובעבור השנים, הסאסא, שהתרגלו להפריד בידיי את כל זיכרונותיהם, שכחו את תפקידי האחר. ויום הגיע שבו איש לא ידע את הזאמאני, ואני הפכתי לאויב כל הזוכרים."

"הלוואי..." אמר עדן וצבע תוכו היה כחול כהה ונוגה. "הלוואי ולא היינו שוכחים. לא אותך, לא את העבר שלנו. הלוואי והיינו מסוגלים להמשיך לדעת דברים, כמוך."

"אין זה תפקידכם."

"אבל זמן, אתה זוכר הכול, נכון? אז למה אתה ממשיך להיות מופתע ממני לפעמים?" שאלה לי.

לרגע, המספרים על פני הזמן התעקלו מעט, כחיוך קל שבקלים. "אולי אני מוצא שאפילו לאורך כל זיכרונותיי, יש דברים שעדיין מסוגלים להפליא אותי. לפחות לעת עתה."

"אולי... אולי אני צריך לקרוא יותר על הדרך שעברנו," אמר עדן. "אולי ככה מי שאנחנו היום יחזרו להפליא אותי."

"יתכן," אמר הזמן.

"תודה לכם, לי, אני מרגיש אחר פתאום," אמר עדן. ובתוכו הצבעים התערבלו, והילה בוהקת נוספה להם. "אני צריך ללכת, לחשוב קצת על דברים."

"תודה לך, עדן," אמרה לי בחמימות. "אני מקווה שתמצא מחשבות טובות."

הוא התרחק מהם, והצבעים בתוכו הולכים ותופחים. לי צפתה במחזה בעיניים מהורהרות, ידה מלטפת את פניו הקודרים של הזמן.

"תגיד," אמרה לאחר מספר דקות. הוא לא שאל מדוע אינה זעה, הייתה לו סבלנות לכל. "הדברים שנשכחו יודעים שאתה זוכר אותם?"

תקתוק מהיר, והשעון הפך קל יותר לרגע. "זו," אמרה בלחישה המהולה ברוך רב עד מאוד, "הנחמה האחת בעולם. כשבני-אדם זוכרים, איש אינו יודע. אך הנשכחים יודעים. וכשהם באים אליי, אני מברך אותם לשלום. דעי, לי, הזאמאני ממתין לכולם."

לי הנהנה. "אז זה לא כל כך נורא, לזכור. יש דברים שאני שמחה שלעולם לא אשכח. ואני שמחה שאתה לא תשכח אותי."

"גם אני, לי. גם אני."

וכך הם הלכו משם, הסאסא והזאמאני, לעבר הרפתקאות שדינן להישכח בידי כל, פרט לאחד.