מאהבים - 1

פעם הייתי קוראת להם 'זיונים', היום אני מעדיפה את המילה 'מאהבים'. רכה יותר, חומלת. לא אהבות, כאלה היו רק מעט, למרות שעם השנים אני משתכנעת שגם במגע האגבי ביותר יש שמץ של אהבה. סער בטח היה אומר שזה הצד הרוחניקי שבי שמקבל ביטוי, אבל הוא תמיד מיעט להבין אותי. מיעט להבין, הגדיל לאהוב. דיסוננס שאני עדיין מהורהרת לגביו – איך אפשר לאהוב אדם שלא מבינים.

מה בעצם הוא אהב? את מי שקיווה שאהיה, את מי שחשב שאני. אבל למה להטיל אשמה? אולי הוא אהב את מי שהייתי מסוגלת להציג בפניו. ואולי אותי, אותי באמת, ואני צריכה כבר לקבל את העובדה שאפשר לאהוב אדם ולא להכיר את כל נימי נפשו. כמו שאפשר לאהוב טעם ולא לדעת איך הגיעו אליו וממה הוא מורכב.

סער היה משהו בין מאהב לאהבה. אז הייתי אומרת שאני אוהבת אותו, ודאי. את ההיסוס הייתי שומרת לעצמי, את התחושה המנקרת שלא ככה מרגישה אהבה. אולי זה מוזר שאני אוהבת אותו יותר דווקא עכשיו, אחרי שנים. אוהבת באמת, את כולו, עד עומק הלב. בלי להכיר את מי שהוא היום. ככה זה זיכרונות. אפשר לשנות את כל מה שאנחנו מרגישות לגביהם, ולדעת שבתוכם, הרגשנו אחרת.

עשרים וחמש היה גיל מוזר. הכרנו כשהייתי כבר יותר קרובה לעשרים ושש, אבל זה לא משנה, כי אחד הדברים שמצאו חן בעיניי היה שיכולתי לומר שהוא מבוגר ממני בחמש שנים. זה, והעמידה הכפופה שלו, שהזכירה לי את תומר. ולא רק העמידה הכפופה, אם להגיד את האמת, כל שפת הגוף הייתה דומה. זה משך אותי אליו ברגע שהוא נכנס לחדר, בדירה ההיא, בקצה פלורנטין.

הוא קלט אותי מביטה, אבל זה לא הפריע לי. הקפוצ'ון השחור שישב עליו יפה, למרות המבנה הגרום, נחרת לי בזיכרון. הוא התאים לחולצה הלבנה הצמודה. תמיד הייתה לי חולשה לעצמות בריח בולטות, מודגשות, כאלה שאפשר לכרסם בעדינות מבעד לעור.

זיהיתי בו מניירות שמצאו-חן בעיניי. השפיפות ותנועות הידיים, החיוך במבט מהצד, השילוב בין בטחון עצמי לגמלוניות.

זה לא משונה להימשך מהרגע הראשון לגבר רק כי הוא מזכיר לך גבר אחר בשפת הגוף שלו. בשבילי זה כמו להתענג על בושם מוכר. במקרה הזה, הבושם עשה אותי חרמנית. כי מה לעשות, תומר היה הזיון הכי טוב שלי. גיל עשרים וחמש היה מוזר, כי הוא בא אחרי השיא של גיל עשרים וארבע. אפשר לומר שגיל עשרים וארבע היה אורגזמה, ואת השנה הבאה ביליתי עם ההתכווצויות שבאו אחריה.

המבטים שלי משכו אותו אליי. הוא השתמש בחבר משותף כדי להכיר ביננו, וכשהוא הציג את עצמו ואמר בן כמה הוא, הרגשתי את החום העמוק מתפשט לי בתחתית הבטן. מבוגר בחמש שנים, עם אצבעות ארוכות שבאור הקלוש הייתי יכולה לפנטז שהן דומות לאלה של תומר (אף כי, בתוך זמן קצר ומבט מעמיק, גיליתי שהן שונות בתכלית). כבר אז ידעתי שהוא עומד לזיין אותי. הוא כנראה חשד בזה גם כן, אבל גברים לא מעזים להניח את זה מראש. רוב הגברים. אלה שלא הגיעו לראש הפירמידה והתרגלו לקבל את מבוקשם.

"איך קוראים לך?" הוא שאל. העיניים שלו היו חמות ועמוקות באור האפלולי. החום היה אמתי, העומק היה השתקפות.

"רוני." אמרתי. והחיוך שלי העמיק כשהוא התיישב לצדי.

שעתיים אחר כך הוא היה בתוכי. עם קונדום, הוא הקפיד לעצור באמצע הנשיקה, כשכבר היינו עירומים, כדי לשים אותו. אחריות שהערכתי מאוד, וכבר היוותה רמז לאכזבה קלה.

פישקתי את הרגליים קצת יותר, שייכנס עד הסוף. הוא נשען על המרפקים והתבונן לי בעיניים. היה לו זין ממוצע, אבל ישר וזקוף בקטע מחמיא. הייתי מאוד רטובה ולא רק טיפה שיכורה. תנאים אידאליים. "אני לא מכאיב לך?" שאל בזהירות.

"תזיין אותי," אמרתי. נמאסו עליי הנימוסין, הג'נטלמניות שלו. רציתי להבהיר לו שכאב לא יהיה בעיה כאן.

"את משהו, את," מלמל ונדחק לתוכי לאט. הרגשתי אותו פועם, גם דרך הקונדום. הוא גנח לי באוזן כשכיווצתי עליו את הכוס. לא גניחה מחרמנת, קצת קופית, אבל הייתי מספיק חמה כדי שזה לא ישנה.

הוא התחיל להיכנס לקצב, נכנס ויוצא בעדינות. העדפתי זיון שהוא יותר כמו פטיש אוויר, מכות חזקות של אגן לאגן. רציתי שהוא יקפל לי את הרגליים ויצמיד אותן לכתפיים בכוח, שלא ייתן לי לזוז בזמן שהוא נועץ את הזין פנימה ושם אותי במקום. האטיות הייתה עוד בסדר, אבל רציתי שהחדירה תהיה חזקה. אז סטרתי לו בתחת, שיבין את הרמז.

הוא גנח שוב, הפעם בקול רם מאוד. "פאאאאאק!" אני זוכרת את ההברה הנגררת, את העיצור הגודע אותה. אני זוכרת את ההתכווצות של שרירי הישבן מתחת לידי, את החדירה האחת שהייתה חזקה כמו שרציתי, את הפעימה שעוררה לרגע את הלהט שלי.

ואז זה הסתיים. הזין שלו התחיל להתרכך בתוכי, הנשימות המואצות שלו הואטו.

"היה לך טוב?" שאל בביישנות, בלחישה.

ליטפתי אותו והנהנתי בזמן שבהיתי בתקרה. הריח שלו היה שונה מאוד משל תומר, הבחנתי. דווקא הבושם היה גברי מאוד, כמו של ערסים.

זיון ראשון לגיל עשרים וחמש, סימנתי לעצמי וי. חלפו שמונה חודשים של התנזרות.

זה קורה בסקס ראשון עם אדם חדש. לא כולם יכולים להיות כל כך טובים.

אחרי מספיק זמן וניסיונות, סער הצליח להגמיר אותי, לפעמים. שיאים בינוניים, אהבה פושרת, נוחה, נעימה. מקום לנוח בו מהאורגזמה של גיל עשרים וארבע.

היינו יחד במשך שנה.

לפני שלוש שנים הוא הפסיק לשלוח לי מזל טוב בימי ההולדת. הרבה אחרי שהתחתן.

כמה שאני אוהבת אותו עכשיו, במיטה ההיא, בלילה הראשון, המאכזב, יחד. בלי להשוות לאף אחד, בלי לחשוב שיכול להיות טוב ממנו.

ככה זה זיכרונות. יש להם חיים משלהם, הרבה אחרי ששלך כבר נגמרו.