מאהבים 3

מציצה היא פחות אינטימית מנשיקה. זו תובנה שהייתה לי בגיל עשרים ושהחזקתי בה הרבה שנים אחר כך. יותר קל להכניס זין לפה ולא להסתכל למישהו בעיניים, או לטעום את הרוק שלו. למה? לא יודעת. אולי כי הריח המעורב של עור והרוק שלי עדיף מזה של רוק של מישהו שאני לא מספיק רוצה.

אני עדיין מרגישה כך. אבל אני מתה על רוק, אוהבת אותו בנשיקות שלי, אוהבת שהוא נוטף ומטפטף מליקוקים ומציצות, אוהבת יריקות, אפילו, בכל מקום. לא כוס התה של כל אחד, אבל מה אני אגיד, לא לכל אחד צריך להכין תה. אז אולי התובנה האמתית הייתה צריכה להיות: אל פאקינג תמצצי למישהו שאת לא רוצה לנשק. זה נראה ברור מאליו עכשיו, אבל לא נראה לי שהייתי כשירה להבין את זה אז.

התובנה ההיא הגיעה בגלל שבגיל עשרים פיתחתי בעיה חדשה. לא הצלחתי להיפתח לגברים. לא משנה כמה רציתי מישהו, הפות לא שיתף פעולה. הם היו מנסים להרטיב אותו, להשתמש בחומר סיכה, בליקוקים, אבל השרירים למטה היו מתכווצים ונסגרים כמו שער. הניסיון לחדור היה רק מכאיב לי בצורה איומה.

אז למדתי למצוץ. לא שלא ידעתי עוד קודם, אבל הפכתי למלכת המציצות. התגאיתי ביכולות שלי, בזה שאני לא שולחת גבר הביתה לא מסופק, שהם יזכרו אותי לנצח ויחלמו על מה שעשיתי להם ללילה. אולי הצלחתי, אני לא יודעת. הרבה מהם ניסו לחזור לאורך השנים. אבל אני לא בטוחה אם זה בגללי, או כי גברים חוזרים לסקס כשהם יכולים.

שקדתי על הטכניקה שלי. שתי ידיים ופה, מבטים ישירים, המון רוק, ליקוקים ומציצות בביצים, להצמיד את כפות הידיים פשוקות סביב הבסיס ולהכניס את כל הזין לגרון, אצבע בתחת אם צריך. ניסיתי הכול, גיליתי מה עובד על רוב הגברים, מה מתאים למקצתם. היו כאלה שהיו חייבים לתפוס אותי בראש ולהכתיב את הקצב, אחרים דווקא הצטרכו שאני זאת שאקבע אותו. למדתי לדבר מלוכלך, להגיד להם מה שהם צריכים לשמוע. הרוב היו קלים – צעירים בדרך כלל מאוד קלים – ולא היה צריך יותר מ"אתה תגמור בשבילי, מאמי?" מתוזמן היטב. המבוגרים יותר אהבו דברים יותר מגוונים. חלק אהבו את המשחק, "אני ילדה טובה, אבא?" חלק דווקא התגרו מהשפלה, "אתה תשתמש בי כמו זונה עכשיו?" – הייתי עושה הכול כדי שהם יגמרו. המיקוד הפך לכזה קיבעון, שבשלב מסוים כבר פחות עניין אותי לגמור בעצמי. מוזר שבגיל תשע עשרה אהבתי כל כך מין אוראלי, ובשנה אחר כך רק הענקתי אותו לאחרים. גם כשניסו לרדת לי, לא נהניתי, תמיד העדפתי לחזור לעבוד בשבילם.

מציצות היו הרבה יותר קלות מנשיקות, זה בטוח. אם הם היו מתעקשים על נשיקה, הייתי מקפידה שהיא תהיה בעיקר עם השפתיים, כמה שפחות לשון, כמו שיותר קצרה. פיתחתי גם חרדה שריח הפה שלי לא נעים ואף אחד לא אומר לי. הייתי מגרגרת מלא מי פה לפני שהייתי יוצאת לדייטים – וגם אחריהם, באופן טבעי – אבל זה לא היה עוזר להרגשה שלי. רק מסטיקי מנטה חזקה או וויסקי אפשרו לי קצת להעז עם הלשון. אבל בדרך העדפתי פשוט לדלג ישר למציצה.

נתן היה המתנה והסיוט שלי. עשה לי עיניים בתחנת האוטובוס וניגש ברגע שהגנבתי אליו מבט חזרה, מאוד אולד סקול. אני שיקרתי ואמרתי שאני בת עשרים וארבע, הוא שיקר שהוא בן עשרים ושמונה. זה היה נחמד, כי ככה הגילים שלנו כמעט נגעו. כמו הידיים שלנו בזמן שדיברנו.

הוא היה מסוג הגברים היפים שלא הבחינו שהשנים התחילו להשפיע עליהם לרעה. אני חושבת שהגיל האמתי שלו היה לכיוון שלושים ושלוש, אבל אף פעם לא טרחתי ממש לברר. היו לו זרועות מאוד שריריות שבלטו גם כשלבש חולצה ארוכה ועיניים ירוקות כהות, כאלה שנראות חומות כשלא רואים אותן באור.

למזלו, היה מספיק אור בתחנה. הייתי בדרך חזרה מהעבודה וקראתי ספר כשהוא ניגש אליי. הבחנתי בו, כמובן. אישה מבחינה כשגבר נועץ בה מבטים, לטוב ולרע. הוא לא היה הטיפוס הרגיל שלי, עם השיער הבהיר שכבר הפך דליל והלסת המרובעת, אבל הוא נראה טוב, ובגיל הזה היה חשוב לי במיוחד שיבחינו בי אנשים מוצלחים או יפים, ככה הערך העצמי שלי נקבע אז. לפחות כל עוד אלה היו אנשים חדשים, כי תשומת לב ממי שכבר 'כבשתי' אף פעם לא סיפקה אותי לאורך זמן.

לא שיקרתי בנוגע לגיל שלי רק כי רציתי להיראות יותר בוגרת. לא אהבתי ששואלים אותי על הצבא, או למה אני לא משרתת. המחלה של אמא הייתה נושא שהעדפתי להימנע ממנו בכל מחיר. קצת כמו נשיקה מגבר חדש.

בתבונה למודת ניסיון, הוא נמנע מלדבר על הספר. זה היה כרך ב' של 'מרד הנפילים' מאת איין ראנד. ספר של למעלה מאלף עמודים, שכל הערה עליו הייתה חושפת מידה של בורות שרק אדם קרוא היה יכול להילחם בה. במקום זה, הוא שאל אם יש לי מסטיק, ווידא שהוא נמצא בזווית מספיק טובה מול שלט הניאון של התחנה. כשהרמתי מבט, העיניים שלו היו ירוקות ומאוד בוהקות. חייכתי ואמרתי שתמיד.

לא נסעתי הביתה. לא פחות מהעיניים, הניחוח שלו שיכר אותי. היה לו בושם גברי בטירוף לטעמי. כמו לשתות וויסקי מהאף. משהו שהולך טוב עם חגורה מעור ושמן מנועים. רציתי למשש את הזרועות שלו, להסניף את הצוואר המחוספס מהגילוח, ויותר מכל, להראות לו מה אני יודעת. לא ראיתי בו יותר מזיון, ריגוש ללילה שלא אצטרך לזכור מחר, אבל כזה שלא ישכח אותי לעולם.

אז נסענו אליו. לא הודעתי לאמא, היא לא הייתה צריכה לדעת איפה אני, ולפעמים אפילו הוקל לה קצת, אני חושבת, כי כשלא הייתי חוזרת הביתה היא הייתה יכולה להרגיש פחות אשמה על שהיא מעיקה עליי. מה שהיה נכון, אבל האשמה שלה הייתה מעיקה לפחות כמו המצב.

אחד הדברים שמצאו חן בעיניי מיד, זה שהוא לא ניסה לנשק אותי כשנכנסנו לדירה שלו. היא לא הייתה גדולה, סלון, מטבח וחדר שינה. לא איומה כמו חלק מהדירות שבהן ביקרתי, לא מטונפת או מתפרקת. תחושה של בית, אבל מאוד לבד.

הוא הוציא וויסקי והציע שנשתה טיפה. התיישבתי על הספה הרחבה, המרופטת, ונתתי לו למזוג לשתי כוסות קטנות ובערך נקיות. לא שהן היו מלוכלכות, אבל היה להן ניקיון של גברים, מלא סימנים עכורים של מים שלא התייבשו כראוי.

דיברנו קצת. הוא היה בודק תוכנה בחברת הייטק ורוב הדעות שלו בעולם היו על סרטים וסדרות. שאלתי אותו למה הוא לא לומד קולנוע והוא ענה, "אין קולנוע בארץ," ונראה לי שאפילו אותו התשובה לא סיפקה, אבל לא ראיתי סיבה להתווכח. כשהציע לגלגל לנו ג'וינט, חייכתי ואמרתי שאסתפק בוויסקי. הוא לא הלך להביא את נייר הגלגול.

שתיתי את הכוס הראשונה מהר, כדי שהאלכוהול יעלה וארגיש את האופוריה הנעימה שמגיעה איתו. זאת שמקבלים גם ממגע אצבעות של גבר חדש על הגב. הפעם קיבלתי את שתיהן. הוא נגע בי בעדינות, רעדתי קצת והחזקתי את המבט שלו. הוא לא היה טיפש, הנשיקה הגיעה מהר.

היה לו טעם של וויסקי ושל משהו אחר, אולי קינמון מריר. לפעמים נתקלים באנשים שלפה שלהם יש טעם, לא רק ריח. לא רע או טוב, אבל מאוד נוכח. אפשר להקיא מזיכרון כזה, אם הוא מתקשר לחוויה. אבל לי הוא מתחבר לקצת זיפים, למגע חזק ולצליל רוכסן נפתח.

את הרוכסן אני פתחתי לו. נשיקה קצרה, רק מספיק ארוכה כדי שהעניינים יתחילו להתגלגל. הזין שלו היה קשה מבעד לתחתונים, ירדתי על הברכיים מולו וחייכתי.

"מישהי באה רעבה."

"אני תמיד רעבה," אמרתי ונעלתי את המבט שלו על שלי באופן סופי. משכתי את המכנסיים והתחתונים למטה. שיער הערווה שלו היה חום בהיר ועדין, והזין ממוצע, אבל ישר ויפה. זה לא דבר של מה בכך, זין יפה. זה דבר שלומדים להעריך עם השנים, אבל כבר אז הייתה לי חיבה לכאלה. לא שהייתי יכולה בדיוק להסביר מה זה אומר. סתם איבר שנשלף, ובמבט ראשון כבר מוצא חן. היה לו גם מגע רך, כאילו שימנו אותו קצת, או משחו בקרם לחות. קירבתי אותו אל הפה, לאט לאט, מקפידה לשמור את העיניים שלנו אלה על אלה. נתתי לו לנוח לי על השפתיים ואז פישקתי אותן וטעמתי. היה לו טעם דומה לפה שלו, קינמון מריר, קצת זיעה. זה לא הפריע לי.

אז התחלתי למצוץ. כמו מטורפת מצצתי, כאילו גוועתי במדבר וזה היה המאכל הראשון שראיתי מזה עשר שנים. הוא הניח ידיים באחורי הראש שלי, נותן לי קצב אבל לא מפעיל כוח. לפי הגניחות שלו, הייתי בטוחה שהוא עוד שנייה גומר, וחייכתי לעצמי. העיניים שלו כבר לא היו עליי, כי הוא הטה את הראש לאחור ומלמל, "פאק, אוה, פאק..."

אבל הוא לא גמר. וגם אחרי רבע שעה, כשהלסת שלי כבר כאבה קצת והספה הייתה מוכתמת מרוב רוק, שום דבר לא השתנה. החלטתי לשנות טקטיקה וניסיתי ללקק את הביצים ולמצוץ אותן בזמן שהמשכתי להעביר את היד למעלה ולמטה על הזין. גם זה גרם לו להיאנח. המשכתי עשר דקות, ואז חזרתי למצוץ. החלפתי טקטיקה שוב במקום להזיז את הראש בתנועה קצבית של מכונה, השתמשתי בלשון ובתנועות קטנטנות. הוא גנח את השם שלי, "רוני, רוני, יו, את כל כך טובה בזה..." אבל הוא לא פאקינג גמר. ניסיתי לחזור למציצה הקצבית, הפעם הוספתי יד ותנועה סיבובית תוך כדי המציצה, והוא רעד כולו, אבל גם אחרי עשר דקות, לא ראיתי שהוא מתקרב. ניסיתי שתי ידיים, את זה הוא ממש אהב, ונתתי לו רבע שעה אינטנסיבית של ריכוז מוחלט. כשכלו כל הקיצים, הוספתי אצבע לתחת. זה הקפיץ אותו ממש, אבל לא העביר אותו על מעבר לקצה. רק אז עצרתי כדי לנשום ולנגב את הפה. מעל לשעה של מציצה, והגבר לא הצליח לגמור לי בפה.

"את מדהימה," חייך וליטף לי את הראש. שנאתי אותו.

"מה, אני עושה משהו לא בסדר?" התנשמתי.

"לא, איזה. אני סתם קשה בזה. האמת שאני לא הכי מסוגל לגמור עם נשים."

"מה?"

"כן, יש לי דפקה כזאת. יכול לעשות ביד ולגמור, אבל ברגע שיש פה מישהי, אפילו עם כישורים מטורפים כמו שלך, משהו נתקע לי. אבל מה דעתך שנחליף קצת? אולי גם נביא קונדום?"

עכשיו היה תורי לגשש אחר מילים. ניסיתי לא להישמע כאילו אני מתרצת כשהסברתי את ה'דפקה' שלי. אני לא יכולה להיחדר, או לגמור מאוראלי.

"את צוחקת עליי?" הוא רצה לוודא שאני רצינית. עדיין הייתי על הברכיים, הזין שלו עדיין היה אצלי ביד, אבל הוא התחיל לאבד מהקשיחות המרשימה שהפגין קודם.

"בערך כמו שאתה צוחק עליי."

"וואי וואי, ואת לא נהנית בכלל מירידות?"

התלבטתי. "בוא ננסה, אולי תחדש לי."

וניסינו. הורדתי תחתונים, פישקתי בשבילו רגליים ונתתי לו להרשים אותי. הורדתי עוד כוסית וויסקי לפני, שהסטלה לא תלך, אבל זה לא עזר. אפילו לא ידעתי אם הוא טוב או רע, כי ההרגשה על הדגדגן שלי הייתה קהה. לא בלתי-נעים, אבל ממש לא מה שזכרתי מפעם. כאילו מרחו משחה מאלחשת ואני יכולה להרגיש במגע, אבל לא מעבר לזה. וכשהוא ניסה להחדיר לי אצבע, התכווצתי כולי ועצרתי אותו.

"אולי נחליף שוב?" הצעתי.

ראיתי שזה הוריד לו, הכישלון. אולי כמו שזה הוריד לי. הוא התלבט עם עצמו ובסוף אמר, "תכלס, לא צריך בכוח, בואי נשתה עוד משהו?"

ניסיתי לרדת לו עוד כמה פעמים בלילה ההוא. אחרי כל כוסית. ניסיתי למצוץ ולדבר מלוכלך, ניסיתי שיזיין לי את הגרון, ניסיתי בעדינות. בסוף הצעתי לו שיגמור לי הפנים. והמסכן ניסה במשך דקה, בזמן שהאיבר שלו הלך והתדלדל, והעליב אותי באופן אישי וחד. המבט המתנצל בעיניו החומות רק הוסיף פשע על חטא.

הלכתי לפנות בוקר. שטפתי ידיים ופנים, ועדיין הרחתי מרוק וביצים. הייתי צריכה מקלחת של ממש. בן זונה, כמה שנאתי אותו. במיוחד כשחייכתי וחיבקתי אותו, ואמרתי שקורה, והאורגזמה היא בכלל לא העיקר. גם נתתי לו את המספר שלי, רק כדי שאוכל לסנן אותו אחר כך.

אלא שלא סיננתי. יום אחר כך, כשהוא שלח, 'היה ממש נחמד מקווה שגם לך', שלחתי לו סמיילי קורץ. כל החוויה המזורגגת השאירה אותי לא מסופקת כל כך שהייתי מוכרחה לתקן אותה איכשהו. רק חיכיתי ל'ערה?' שלו כדי לבוא למצוץ שוב.

ובאתי, בלי בעיה באתי. אפילו לא הנחתי את התיק בצד, פשוט זרקתי אותו על הרצפה שלו וירדתי על הברכיים שנייה אחרי שנכנסתי בדלת. זה חירמן את האפס הקטן, ותוך שנייה הזין שלו היה בפה שלי. אבל כל החרמנות והגניחות שבעולם לא עזרו, הוא לא גמר. הייתי כל כך עצבנית שאפילו לא רציתי שהוא ינסה לרדת לי חזרה שוב.

"רוצה לראות נטפליקס אולי?" הציע אחרי ששטפתי פנים בזעף.

"אבל לא גמרת."

"פעם קודמת גמרתי אחרי שהלכת. אורגזמה מטורפת, אגב," העיניים שלו היו ירוקות שוב לרגע.

"טוב, בסדר," נכנעתי. בעיקר כי לא רציתי לחזור הביתה עם תחושת הכישלון. היה עדיף לכבות את המוח לכמה שעות.

לא קלטתי אז שזו עומדת להיות התבנית של החודשיים הקרובים. הוא היה מסמס לי בלילות, בכל פעם בשעה טיפה יותר מוקדמת, ואני הייתי באה, מתאמצת על הברכיים לחינם, ובסוף רואה איתו סדרות.

אחרי חודשיים מייגעים הפסקתי לנסות למצוץ. היינו מסתפקים בנשיקה צנועה כשהייתי נכנסת, מדברים קצת על איך היום ויושבים לראות סדרות. ראינו כמעט כל סדרה שווה בנטפליקס, וכמה ממש מחורבנות - אבל אלה היו אפילו יותר כיפיות איכשהו, כי אחר כך היינו צוחקים עליהן ומצטטים מתוכן בדיחות אישיות – ואז עברנו לשירותי סטרימינג אחרים, ובעצם כל דבר שנתן רצה שנראה. הוא קלע מהר מאוד לטעם שלי, אולי כי זה גם היה הטעם שלו, ולעתים נדירות התאכזבתי מהבחירות שלו.

כמה סרטים וסדרות מזכירים לי אותו היום. איני יכול לראות דברים מסוימים בלי לחשוב על הנוכחות שלו, על משקל ידו המדויק על ברכי, על צליל הצחוק המתחיל בגיחוך קל ומסתיים בגלגול. ויותר מכל, ההערות שהיה מעיר, כאילו רשם אותן לעצמו במחברת קטנה. בלי להתכוון, או אולי עם, הוא יצר חיבור בלתי-נפרד בין אלה אליו. בלי משים, גיליתי אחרי חודשיים וחצי שכבר תקופה לא פגשתי אף אחד אחר, שהפסקתי לחפש קורבנות חדשים להרשים. הייתי בזוגיות.

לקח לי שבועיים נוספים להבין מה אני אמורה לעשות, ואז, באחר צהריים אחד שבו היינו אמורים להתחיל אצלו סדרה חדשה, התיישבתי מולו ואמרתי, "אנחנו צריכים להפסיק להיפגש."

המבט בעיניו הירוקות היה המום. "למה?"

"לא יודעת," פלטתי. כי באמת לא ידעתי. טכנית, לא היינו ביחד. באותה מידה היה אפשר לומר שאנחנו ידידים, אם היה אפשר לשכוח את כל המציצות המבוזבזות שנתתי לו. אבל לא היינו ידידים, כי התגעגעתי אליו כשהוא היה רחוק, כי לא רציתי לפגוש גברים אחרים. "זה נראה לי קצת תוקע אותנו, הקשר הזה, לא?"

"הקשר." מלמל. נדמה שרק עתה הבין שהוא בכלל נמצא באחד. "כי אנחנו אינטנסיביים מדי? אפשר להיפגש פחות."

"זה לא יעזור להיפגש פחות, נתי," התפרצתי. יכול להיות שזו הייתה ממש צעקה. "די, חלאס, אנחנו סתם, מרקיבים את השכל מול הטלוויזיה ביחד. כאילו התחתנו וישר עברנו לשלב של הלמות משעמום. בדרך כלל אנשים צריכים שלושה ילדים או כריתת אונה כדי להגיע למצב הזה."

נתן שתק. התחרטתי קצת על המילים, לא רציתי לפגוע בו, אבל הייתי עצבנית מאוד. למרות שהוא לא עשה כלום, רק היה שם, היה קיים, תקוע לי בחיים. לא ידעתי אם להמשיך לצעוק או להתנצל. ההבעה שלו בלבלה אותי, הוא נראה מהורהר בצורה שלא הכרתי בו.

"ומה היית עושה במקום?" שאל.

"מה זאת אומרת?"

"מה היית עושה אם לא היינו יחד? או, כאילו, אם 'ניפרד'. תצאי לדייטים? תכירי מישהו אחר? מה תעשי בזמן שלך שנראה לך יותר טוב מזה."

"מה, אני..." המחשבה נתקעה לי בפה. מה באמת אעשה בזמן שלי? אבלה אותו על הברכיים, כנראה. זה לא שנהניתי במיוחד מההיכרויות שלי עם גברים לפני שהכרנו.

"רוני." הקול שלו היה שקט, אבל משהו בנימה גרם לי להרים מבט, הייתה בה כוונה. הוא ניגש אליי, ופתאום נזכרתי כמה הוא גבוה לעומתי. לא שזה היה קשה, הייתי בקושי מטר חמישים ושבע ביום טוב. אינסטינקטיבית, השפלתי את הראש במבוכה.

הוא לא הניח לי. ידו נגעה בסנטר והחזירה אותי אליו. ופתאום, כאילו הכרנו לפני רגע ושתינו חצי בקבוק יחד, הראש שלי היה קל. האצבעות שלו פעמו לי על העור, ניחוח הקינמון התקרב.

הוא נשק לי. פה על פה, לשון ללשון, ואני גמעתי אותו בשקיקה לתוכי. הטעם הלהיט אותי, חרפן אותי, חפרתי לתוך הכתפיים שלו, אצבעות וציפורניים. הוא נשך לי את השפה בעדינות שהתפוגגה בן-רגע, וכשנאנקתי, ניצל את ההזדמנות ופשט ממני חולצה.

שאר הבגדים הלכו במהירות, ובכל זאת נדמה היה שלוקח לנו נצח להפוך עירומים. מוכנית, התחלתי לרדת על הברכיים, אבל הוא לא נתן לי, אלא משך חזרה אליו לעוד נשיקה, ואז העביר עליי ידיים, כמו קבצן עיוור שבוחן שלל הוא העביר. בכל הגוף. לש וממשש, ובודק. הרגשתי פצפונת, הרגשתי אלילה, שיקעתי שיניים בכתף שלו והוא הצמיד אותי לארון ופישק לי את שפתי הכוס בשתי אצבעות. מרוב שהייתי רטובה, הן החליקו. הוא סובב אותי, שם לי את הידיים על הקיר ונדחף כנגדי, מאחור. מתתי שהוא ייכנס, אבל הוא רק המשיך לנשק את הצוואר והכתפיים, ממשש לי את הבטן, החזה, הפטמות, את הנשמה.

גבר שנצמד אלייך כך מאחור, עוטף אותך בגוף גדול, מתקשח לך מול התחת והגב התחתון. נשימות חמות, נשיקות מלאות לשון, ידיים שחוקרות וחומדות ודורשות, אלוהים, זאת תפילה שכולה תחושה, תפילה של מגע. אם אלוהים שומע, הוא נכנס לרגע ומוודא שתדעי שככה זה מרגיש להיות אלוהות. התפילה לא בשבילו, אלא בשבילך.

כשהוא נכנס לתוכי, זה היה בקלות. ציפיתי שאצטרך שנייה, שיאט, שיבדוק קודם, אבל זאת הייתה חדירה מידית. רגע אחד הוא היה על סף פתחי, ברגע הבא הוא מילא אותי, פעם בתוכי. זין בינוני, אבל יפה ומושלם, וכולו שלי.

האצבעות שלו שיחקו לי בדגדגן כשהוא התחיל לזוז. פנימה והחוצה, אבל בתנועות קטנות, אף פעם לא עד הסוף, לא כדי לעשות רושם של זיון, אלא באמת מתוך הנאה. העיניים שלי התגלגלו מעצמן, חשבתי שהברכיים שלי יקרסו אם הוא לא יחזיק בי.

"גמרת?" התנשף לי בתוך האוזן, הייתי רפויה באחיזה שלו.

"כן." לחשתי.

"גם אני."

הייתי צריכה לקחת פוסטינור. אבל לא התלוננתי, לא התלוננתי בכלל. כבר עשיתי את זה בשביל חוויות הרבה פחות טובות.

היינו ביחד עוד חצי שנה אחר כך. התברר שנתן דווקא גומר די בקלות ממציצות כשהוא רוצה. התברר שאני דווקא ממש ממש אוהבת שיורדים לי, גם. במיוחד כשיודעים איך. ונתי, הוא ידע איך, הוא ידע מצוין.

אוי נתי. ספה וחדר, טלוויזיה רחבה, ניחוח קינמון ותחושת החזה כנגד הלחי. הדברים שאני זוכרת מתקופה שלמה. מהמלאך הגואל שלי מעצמי. כמה מעט נשאר איתנו. כל כך הרבה ראינו יחד, ואת הרוב שכחתי לחלוטין. אבל את הצחוק אני זוכרת, את העיניים כשהן הופכות מחומות לירוקות, רגע לפני שהבגדים נעלמים.

ואחרי כמה חודשים, הבנתי שמציצות זה משהו די מעייף, בתכלס. בטח בזוגיות. ולא שהפסקתי להעניק אותן, או שסבלתי מהן, אבל כבר לא הבנתי למה היה חשוב לי כל כך להרשים, או את מי.