מאהבים 4

אחת מהקלישאות השנואות עליי אומרת: פעם בחיים יבוא אדם שיהרוס את כל מה שידעת על אהבה ויהפוך את כל מה שאי פעם חשבת על פיו. אם יהיה לך מזל, הוא יבוא פעמיים.

אני לא יודעת אם הכוונה היא שאותו האדם יבוא שוב, או שמישהו אחר יצליח לשחזר את הפעם הראשונה ההיא. בשבילי, זאת אמירה נבובה, משהו שנשמע טוב אבל אין לו שום ביסוס מחוץ לידע כללי שאף אחד לא יכול לומר מה מקורו.

אני הכי שונאת את הקלישאות שיצא לי להכיר בעצמי על בשרי.

בין החוג לפילוסופיה לחוג למדעי המחשב של אוניברסיטת תל אביב לא הייתה חפיפה רבה. אני בספק אם היו יותר מחופן סטודנטים שלמדו בשניהם, אני הייתי אחת מהקומץ הזה. הדואליות התמידית שבי, המשיכה לאומנויות, לחשיבה המופשטת, לצד הריאליות, הפרנסה, הרצון להתקיים בכבוד. אם כל אונה במוח מושכת לכיוון נפרד, אצלי הפיצול היה מובהק. בעין אחת בחנתי את הפילוסופים, המשוררים מטעם עצמם, הכותבים, האומנים, הבמאים, המוזיקאים – הם היו החומר שממנו הייתי מייצרת זיונים מקסימים, פרשיות קצרות-מועד ללא עתיד, אבל מלאות תשוקה – ובעין האחרת הסתכלתי בסטודנטים למדעי המחשב, החרוצים, המרוכזים, החושבים על עתידם. במיוחד אהבתי את אלה שמצאו עונג בקוד, שלא ראו בלימודים משימה מפרכת, אלא עוד הרחבה טבעית לדבר שכה נהנו לעשות. חומר לזוגיות ארוכת-טווח, פוטנציאל לקשר.

הקפדתי מאוד להפריד בין שני העולמות שלי, בין המשחקים לדברים 'רציניים' יותר. כי כשהייתי מתמקדת בסטודנט שיכול להפוך לבן זוג עתידי, היה עדיף שלא יגלה שבמדעי הרוח יש לי שלושה-ארבעה מחזרים ששואלים מתי אני קופצת לצ'ייסר של שתים בלילה.

אהבתי ללמוד, ונדיר היה שאסבול בשיעורים. אהבתי גם להעמיק לתוך נושאים, להבין את הקשר שבין התחומים שלמדתי, לראות את הדרך הפתלתלה שפילוסופיה נאלצת לעשות לפני שהיא הופכת למדע, לפני שמדע הופך לטכנולוגיה. הנושא ריתק אותי, והתחלתי להשליך אותו על כל תחום, על האופן שבו מחשבה הופכת לרעיון, ורעיון ליצירה, לספר או סרט, או סדרה, או בכלל לסטרטאפ משוגע. היה נדמה לי שקיים תהליך בכל דבר, שהעולם הוא שתי-וערב של תהליכים ואנשים נמצאים כל הזמן בנקודות החיבור ביניהם.

לא השכלתי להשליך את הרעיון על עצמי ולומר: גם בבני-אדם קיים תהליך. אולי אינספור תהליכים, וגם אני התחלתי תנועה, ועכשיו אני נמצא בדרכי לדבר אחר.

לאחד מהתהליכים שלי קראו בן חפץ. למרות שהרבה שנים העדפתי לקרוא לו 'בן זונה'. לא כשהכרנו, כמובן. אז קראתי לו רק 'בן' ובדרך כלל נאלמתי דום.

הכרתי אותו הרבה לפני שהכיר אותי. ובעצם הערצתי אותו בלי לדעת מי הוא. קראתי מאמרים מאתו. היה נדמה שהוא חולש על כל נושא שבעולם, ממדעי המחשב ועד לפסיכולוגיה, מפילוסופיה ועד לפיזיקה. התווכחתי איתם, הלכתי לבדוק מילים שבהן השתמש, רעיונות של אחרים שפיתח או כנגדם נלחם. חשבתי שהוא זקן ומלומד, ונפוח מחשיבות עצמית, אבל מבריק ומרגיז, ומתנסח בצורה נהדרת. ואז שמעתי שהוא מגיע להעביר הרצאה מטעם אגודת הסטודנטים, וגיליתי שהוא בכלל דוקטורנט שפרש מהלימודים ועבר לעבוד בהייטק. אבל אם זה המצב, למה היו כל כך הרבה מאמרים לשמו?

הוא היה בן שלושים ושבע. זה היה נראה לי מבוגר, אבל לא זקן כמו שציפיתי. כשחיפשתי את שמו בגוגל, לא מצאתי בכלל תמונות. אפילו ברשתות החברתיות לא היה לו זכר. אז שילמתי את שלושים השקלים שהאגודה גבתה והלכתי לראות במי מדובר.

התיישבתי בשורה הראשונה. האולם היה רק חצי מלא, בלאו הכי. רוב הנוכחים היו סטודנטים לתואר שני או פרופסורים ממגוון פקולטות. במפתיע, לא היה רוב גברי בחדר.

לבמה עלה גבר גמלוני, מעט כפוף. לא היה בו משהו מרשים במיוחד, חולצה שחורה מכופתרת, ג'ינס כהה, נעליים מרופטות מאוד, שכבר היה צריך מזמן לזרוק לפח. היו לו פנים נעימות, עדינות, עם שפתיים מעט חושניות בשל עוביין ואצבעות ארוכות ורגישות מאוד. הוא לא היה יפה, לא הזמין מבט שני, עד שהצצתי בעיניו. חומות, רותחות באופן לא ברור, בולעות את האור. רציתי שיבלעו גם אותי.

הוא התחיל לדבר ואני נשכתי שפה. הקול היה שקט ונעים, אבל עם חיתוך דיבור מיוחד, כאילו הוא מטעים את המילים בנוסחה משלו. רציתי לערסל את ההברות, את הנימה המתנשאת, הלא מכוונת, שנבעה מכך שהוא ידע ואנחנו לא. ידעתי שזו לא יהירות, לא, הוא היה מופרד מן העם. לטוב ולרע, באותו אופן שבו בן נוער מחונן הופך למתבודד, התכונות שעשו אותו מי שהוא בודדו אותו מן ההמון. רק שאצלו הפער המשיך להתקיים גם אחרי שהתבגר. ואולי לא רק להתקיים, אלא להתרחב.

ההרצאה הייתה על חישוב ומחשבה, על הרעיון שמרבית המוח עשוי מתת-מערכות אוטומטיות, כמו מחשב שמסוגל להריץ מספר תוכנות במקביל, והתודעה היא כלי-פיקוח שהתפתח כדי להחדיר שינויים בתוכנות שכבר לא תורמות להישרדות הפרט. הקשבתי לה, הקשבתי לו, וניסיתי לדמיין את הפנים העדינות האלה בשעת תשוקה. לא הצלחתי. חוסר הידיעה עורר אותי. רציתי לחצות את הקו המפריד בינו ובין העולם ולגרום לו להבחין בקיומי. רציתי לגלות את ההבעה שתיחשף יחד עם העירום, עם הרגע שבו יפסיק להיות כה נשגב. הנשגבות הרגיזה אותי. היא הנכיחה את העובדה שאפשר להיות כאלה, ולכן הציבה סטנדרט חדש עבורי, אותו התחלתי רק לגלות.

כשההרצאה הסתיימה הגיע הזמן לשאלות. היו כמה מהקהל, פרופסורים שהיו סקרנים להבין מה המודל המדויק שבן מציע, ואיך הוא מתייחס לתרופות המשפיעות על המוח, או מהי תודעה בעיניו בדיוק. הוא השיב באותו טון מאוזן ורגוע שבו דיבר, נסחף במחשבות תוך כדי מילותיו, ולפעמים מושך את המילים ארוכות, אולי מרוויח זמן להרהר, אולי מסרב להרפות מהן לפני שסיים לגלגל אותן על הלשון.

הרמתי יד וביקשתי לשאול שאלה. הוא העביר עליי מבטו, נעמדתי.

"איך אתה מסביר את הפער בין תחושות בסיסיות מסוימות והטענות שלך? אתה חושב שרעב הוא גם סוג של תת-מערכת? מה לגבי חרמנות, או אפילו אהבה?"

הוא חייך בזהירות, ועיניו בולעות-האור הפכו לשער. "הייתי אומר שהציווי הביולוגי מנצח את רוב התיקונים שהתודעה מסוגלת לבצע. בסופו של יום, אדם לא מסוגל להיות מודע בכל רגע ורגע במהלך היום, ויש קידודים 'קשיחים' וקידודים 'רכים' במוח. אם את רוצה להיאבק בקוד 'קשה', את מוכרחה להחליף אותו בפעולה מודעת, וזה אומר שלתודעה אין פנאי להריץ תוכניות אחרות."

לרגע הוא השתהה, לרגע חשבתי שראיתי משהו מבליח בתוך העיניים ההן, תשוקה מבהילה בעוצמתה. אבל אולי היא נבעה מתוכי, לא ממנו. חששתי לשאול עוד שאלה, שלא ירגיש עד כמה ערה בי התאווה. כשלא אמרתי דבר, הוא הנהן ועבר לשאלה של משתתף אחר, ובתוך מספר דקות ההרצאה הסתיימה.

הצלחתי ללכוד אותו בחוץ, כשעוד היה בין כמה מאזינים שרצו לומר לו באופן אישי כמה הייתה ההרצאה מוצלחת. הוא חייך ברכות כשראה אותי, אבל תשומת לבו הייתה מופנית לאנשים שקדמו לי. המתנתי בסבלנות, כאחרונת הגרופיות.

לבסוף הגיע תורי, ניגשתי אליו. "אני מאוד אוהבת את המאמרים שלך," אמרתי ישירות, ונעצתי מבט לתוכו. העמידה הגמלונית לא הרתיעה אותי, גם לא שפת הגוף האטית, הכמעט-מבוגרת שלו. "אתה אולי אחד האנשים שהכי גורמים לי לחשוב."

"כמה נעים לשמוע. לא הרבה אנשים קוראים אותם אם הם לא חייבים. הרוב מכירים רק את האחד או שניים שמופיעים בסילבוס בקורסי החובה," לא הרגשתי שהוא נבוך במיוחד. זו הייתה הצגה של צניעות.

"אני חושבת שקראתי את כולם."

"באמת?"

"כן. יש הרבה. אולי בגלל זה חשבתי שתהיה יותר מבוגר."

"לפעמים גם אני חושב שאני צריך להיות יותר מבוגר," חייך.

אנשים נוספים המתינו מאחוריי כדי לדבר איתו. לא ציפיתי שיהיה כה פופולרי, ונגמרו לי המילים הנחוצות כדי להאריך את השיחה בצורה שלא תגרום לה להפוך למשונה. אז פעלתי בטיפשות או באומץ, קשה לי לומר, אפילו עכשיו, בדיעבד.

"זה יהיה ממש משונה אם אחבק אותך?" שאלתי.

זה ממש הפתיע אותו, ראיתי. השפתיים החושניות נחשקו לרגע, החיוך נבלם על סף מחשבה. "אה... כן, מאוד. אבל את יכולה, אם את רוצה."

"אני רוצה."

פסעתי צעד אחד קדימה וחיבקתי אותו. הוא עטף אותי, תחילה בזהירות, ואז, אט-אט, למרות העדים, בעוצמה רבה יותר. התנשמתי, וידעתי שהוא שומע את ההתנשמות. אולי רציתי שיישמע, ושירגיש אותי רועדת. המגע שלו לא היה עדין בכלל. להפך, הרגשתי שהאצבעות האלה, הארוכות, כמהות להיאחז בי, להיסגר סביבי ולהפעיל כוח שאיש פרט להן לא הכיר. אבל הן עצרו בעצמן, הוא עצר בעצמו. כשנאלצתי לסגת ממנו, לכדתי לרגע את העיניים בעיניי. ושם ראיתי, הייתי בטוחה, אנרגיה איומה, מאכלת ורעבתנית. שד הממתין להתפרץ. או אולי לא ממתין, אלא מוחזק בשבי, עד הרגע שבו יורשה לצאת לחופשי כדי לזון.

היה עדיף שלא לחצות את הפער בינו ובין העולם. הייתה סיבה לפער הזה. הוא נשמר כדי להגן על האדם, על הנשגבות הזו, על הבדידות המזהרת, ואולי גם על האנשים. אולי בעיקר על אנשים אחרים. הנה דבר שאפשר להימנע ממנו.

הצעתי לו חברות בפייסבוק ברגע שהגעתי הביתה. הודעה שלחתי רק אחרי יומיים.

לא ידעתי לאן אני נכנסת. אבל ידעתי כבר אז שאצטרך שליטה עצמית מוחלטת כדי למנוע את מה שעומד להתרחש בחיי. לא הייתה שליטה כזו, וגם אם הייתה, לא היה בי הרצון להשתמש בה.

היה בי רק זיכרון האצבעות של בן, מחליקות על גבי כשלשלאות ההולכות ומתהדקות, וחיתוך קולו הרך, אותו השתוקקתי בכל מאוד לשמוע לוחש באוזני.