מאהבים 5

עוד גל של כאב, התכווצות מבפנים, הגוף פלט לכלוך. זה פאקינג כאב. שנאתי את זה, שנאתי את זה כל כך. למה זה חייב לכאוב כל כך, סאמק.

אבל בו בזמן, היה משהו בהתכווצות הזאת שאהבתי. כמו ציפורן שנשברת ומזכירה לך שאת אישה. מאוד נשי, הדימום המטמטם הזה, שהורס תחתונים אם במקרה שכחת ששוב הגיע הזמן, בערך. התחושה של הגוף ההולך ומתנקה, מזהם את החוץ כדי לפנות את הפנים. זרימה והתכווצות. שונאת-אוהבת.

כמו ההרגשה שלי כלפיו, כשהוא היה מתקרב. כותב הודעה, מצטרף אליי לסושי, ואז שוקע איתי לשבע שעות שיחה רצופות. ופתאום הייתי מרגישה יקרה לו, חשובה, מיוחדת. התכווצות. התרחבות. אבל אז יום אחר כך לא היה כותב לי עד הערב. והוא היה מחובר, בן של זונה, הוא היה מחובר. ואם כבר כתב, או אם אני הייתי נשברת וכותבת, הוא היה נשמע מרוחק. עסוק במישהי אחרת. התכווצות. זרימה. ועוד מעז לומר שאני נשמעת שונה.

לא ציפיתי מבן להיות טרף קשה. מגע ידיו, הרעבתנות שבו, אלה הבהירו לי שיש גבר מאחורי החזות הרכה. זו רק הייתה שאלה של מתי אפגוש בו. בהנחה שהוא יסכים להיפגש.

המכשול הראשון, של הפגישה, לא היה נראה בלתי-עביר במיוחד. הוא השיב להודעת הפייסבוק שלי יחסית מהר בהתחלה, אמר שהוא זוכר אותי מההרצאה, ואפילו שאני 'הבחורה היפה שחיבקה אותו בסוף'. חייכתי ואמרתי שגם אני זוכרת אותו, הוא הבחור הנחמד שבמקרה קראתי את כל המאמרים שלו.

אחר כך שאלתי כמה שאלות על החומר שהעביר, כדי שיתרשם מהאינטליגנציה שלי, ותכננתי להעביר את השיחה לפסים קצת יותר אישיים. אבל הוא הפתיע אותי כששאל: 'מאיפה העניין הרב בפילוסופיה?'

השבתי בזריזות שיש לי שתי מגרעות, הצורך להבין איך דברים עובדים, והצורך להבין למה. הוא אמר שהוא לא יכול לחשוב על שתי תכונות יפות יותר באדם.

אם היינו זה מול זה, הייתי מכחכחת בגרון בתקווה שייפלטו מתוכי מילים, כי לרגע כולן נעלמו. אבל רק כתבתי שיש לו תשובות טובות. הוא ענה: תודה, אבל הייתי מעדיף שיהיו לי שאלות טובות. למה הצורך הזה להבין דברים, לדעתך?

זו באמת הייתה שאלה טובה, אבל חששתי שאם אחמיא עליה אשמע חנפנית. לכאורה היא הייתה אמורה להיות מובנת מאליה, אבל אף גבר אף פעם לא שאל אותי על עצמי באופן הזה. הייתי רגילה להשיב תשובות מחוכמות שמותירות אותם מנסים לעמוד בקצב, לא להצטרך לחפור ולחשוב מה עומד מאחוריהן.

התכתבנו במשך שלוש שעות עד שהוא ציין, בצער, כך דמיינתי, שהוא מוכרח לחזור לעיסוקיו, ושהוא עוד מקווה להספיק לסוראסקי, ספריית האוניברסיטה, לפני שתיסגר. התברר שהוא גר לא הרחק ממנה, ברמת אביב.

ציינתי שגם אני גרה בתל אביב והצעתי שאקפוץ לקפה באחד הערבים, כדי שנוכל להמשיך את השיחה שנקטעה. עשר דקות המתנתי מול המסך, מנסה לפענח למה לעזאזל לוקח לו כל כך הרבה זמן להגיד כן, ואז לנתח מה גרם לי להיות כל כך מטומטמת ולחשוב שהוא באמת יסכים. בסוף הגיעה ההודעה, 'אוה, סליחה, הלכתי להתארגן ולא שמתי לב שכתבת. אפשר לקבוע בבית הקפה מתישהו, בכיף'.

נשמתי לרווחה. אמנם צפיתי שיזמין אותי אליו, אבל אם בית הקפה נמצא לידו, לא הייתה אמורה להיות בעיה גדולה לסיים את הערב אצלו בדירה. עדיף בעירום ועל ארבע, בזמן שהוא מאבד את הכסות העדינה והאינטלקטואלית שלו בתוכי.

שלחתי לו את המספר שלי והוספתי, 'מחכה לזה'. הוא לא השיב. לא באותו יום, וגם לא למחרת.

אחרי שלושה ימים, רציתי לרצוח אותו. אחרי ארבעה, חשקתי שיניים ושלחתי לו עוד הודעה.

'מתי קפה?' לא יכולתי להיות שקופה או ברורה יותר. באותה מידה הייתי יכולה לכתוב לו, 'אני רוצה אותך!!!' עם עשרה סימני קריאה. או אפילו, 'מתי אני מוצצת לך?' ישיר ובוטה. שנאתי להיות כל כך שקופה, אבל חששתי שאפספס את ההזדמנות אחרת. הוא לא השיב מיד, לא, לקח לו עוד יום לכתוב, 'סליחה, לא ראיתי, אני לא הרבה כאן, אני משתדל לנתק את האינטרנט כשאני עובד.'

ככה. הוא לא הוסיף את מספר הטלפון שלו. השאיר את מילים בינינו, עם הנקודה בסיום המשפט. הנקודה המחרמנת הזאת. הוא בטח אפילו לא חשב עליה, אבל אותי סימני הפיסוק הדליקו. מזמן עברתי רף הגברים החתיכים, שהיו קלים מאוד להשגה, והתחלתי להתאוות לגברים חכמים. היו כמה כאלה בנמצא, אבל כדי שהם באמת יעניינו אותי, הייתי צריכה לחשוב שהם מוכשרים במיוחד. כאילו בכל שנה הוספתי עוד תנאי לרשימת דרישות שלי מהעולם. שיהיו חריפים, שיריחו טוב, שיהיו מוכשרים, שיהיה להם ניצוץ בעיניים... הבנתי בשלב הזה שאני לא מונה את רשימת הדרישות שלי מגברים, אלא את התכונות של בן. בן בן-זונה. השם התאים לו.

'קורה לכולנו. גם אני בקושי כאן', שיקרתי. 'אפשר לקבוע לשישי אולי. אתה לא עובד בשישי, נכון?'

'להפך, אני הכי עובד בשישי, כי אז יש הכי הרבה זמן פנוי. אבל אולי אפשר קפה קצר. את רוצה בבוקר? בטח אין אוטובוסים בערב.'

היו מוניות שירות, אבל לא רציתי להישמע עוד יותר נואשת. מה זה קפה קצר? מי הוא חושב שהוא שאין לו זמן אליי? אבל זו הייתה הנשגבות שלו שוב, העובדה שבזמן שכולנו מניחים את כלי העבודה, את החובות, בן עושה את מה שהוא באמת נכסף אליו. רוב האנשים עובדים כדי לחיות, אבל אצלו הדברים התרחשו במקביל. הוא חי את העבודה, העבודה הייתה חייו, התשוקה והפרנסה חפפו. בעיניים של אישה צעירה בת עשרים וארבע, הוא היה התגלמות אידיאל.

'11?' הצעתי.

'בשבילי זה כבר צהריים, אבל בסדר, זו תהיה הפוגה טובה.'

'קבענו!' הקלדתי בזעם בטלפון. אז בהיתי במסך, חיכיתי לראות אם ישיב. לא שהייתה נחוצה תשובה, אבל לא הצלחתי שלא לקוות. הייתי מתוסכלת בצורה שלא הכרתי. פסעתי הלוך ושוב בחדר, אכלתי שוקולד ששמרתי במגירה למקרה חירום. זה לא עזר, עוד הייתי עצבנית. הייתי חייבת סקס.

היו לי כמה אקסים-זיונים-לשעבר שהייתי יכולה לכתוב להם. אבל בכל פעם שהתחלתי להקליד הודעה, חשבתי על בן. על המגע החם, השורף, סביבי. על העיניים שלתוכן השתוקקתי לקפוץ ראש עד שאיעלם. בסוף שלפתי את אחד הוויברטורים שלי מהמגירה ונכנסתי למיטה. עצמתי עיניים ודמיינתי אותו, את הדרך הרכה שבה דיבר, את צורת השפתיים כשהן מבטאות מילים מסוימות. איך זה ירגיש לגעת בהן, לנשק אותן? מה תהיה ההרגשה של האצבעות הארוכות האלה בתוכי, זזות בקצב אחיד, קוראות לי, 'בואי הנה' ומרימות אותי מעט מבפנים. בדיוק בנקודה הנכונה, מלטפות אותי מתוכי, כופות עליי את העונג למרות הכעס, למרות השנאה אליו... הכול בזמן שהוא צופה בי, לבוש, מעט יהיר, נישא מעליי... המבט שלו היה הדבר שהעביר אותי מעבר לסף. נאנקתי כשהגלים החלו, הרגשתי את אצבעות הרגליים שלי נמתחות ואת הרגליים עצמן מתיישרות. ככה תמיד גמרתי, ברגליים ישרות, לא הייתי מסוגלת אחרת.

זאת הייתה אורגזמה חזקה מאוד. הן בדרך כלל חזקות יותר כשאני עם עצמי. אבל היה לה גם מימד רגשי שכמעט תמיד חסר בהן. כשהנחתי את הוויברטור בצד, כבר הייתי מיוזעת כולי. פחות רציתי לרצוח את בן, עדיין רציתי מאוד לראות אותו, לגעת בו. היו עוד שלושה ימים עד שישי.

מעולם לא האמנתי באהבה ממבט ראשון, מה אפשר לדעת על אדם אחר כשרואים אותו בפעם הראשונה? חרמנות ממבט ראשון, אולי, משיכה, בטח, אבל אהבה? זה בולשיט מהסוג שאנשים מספרים לעצמם, כי המשיכה הראשונית שלהם הסתדרה והפכה למה שקיוו.

התאהבות היא דבר נורא ואיום. במיוחד כשאת חושבת שהיא עוד לא קרתה, שאת יכולה עדיין להחליט לעצור. במיוחד כשהיא בדמות שנוצרה לך בראש ולא באדם. כי או שהיא תתנפץ, ושניכם תתאכזבו, או שהיא תכסה על מי שתפגשי. ודמויות שלא מתנפצות נשארות איתנו, גם כשהאנשים הולכים.

אבל מה הטעם בהרהורים האלה? אז לא ידעתי דבר מכל זה, לא האמנתי שזו אהבה או התאהבות. סתם, קראש, צורך להשיג עוד וי בחיים. כנראה בגלל זה במקום לברוח, רק עצמתי עיניים ודמיינתי שוב את האיש על הבמה, והאצבעות שלי התהדקו סביב הוויברטור בפעם השנייה.