מאהבים 6

כשהייתי בת שלושים ואחת התחלתי להרגיש זקנה. אין הרגשה טיפשית מזו, בדיעבד. שלושים ואחת זה צעיר, עוד היו חיים שלמים שהמתינו לי, אכזבות ושיאים שלא ידעתי שיבואו, אבל אז הייתי בטוחה שאני לקראת סוף חיי. בקרוב יגיע הזמן להתמסד, להביא ילדים ולחיות חיים בינוניים ומשעממים.

למה זו הייתה ההנחה? ולמה ההתמסדות משמעה סוף החיים? יתכן ואפשר היה לתלות את התפישה המשונה הזו באמא שלי. לא זכרתי אותה ואת אבא כמעט כנשואים. הכרתי אותה בעיקר כגרושה עובדת. אם יחידנית המנסה לפרנס בת סוררת, שכולה חלומות גדולים על העתיד, חלומות שהיה ברור לי ולכל מי ששמע אותם שלעולם לא יתגשמו.

בנוסף, החברות שלי החלו להתחתן ולהביא ילדים, ומנשים משוחררות ועליזות ראיתי אותן מיתמרות לאימהות שכל עניינן הוא הדבר החמוד האחרון שעשו הילדים. סיפורי הזימה שפעם היינו מחליפות נעלמו לחלוטין, הבעלים שלהן גידלו כרסים ומבטים קהים. מצאתי את עצמי מתחמקת מכל הזדמנות או הזמנה לשבת איתן לקפה.

ראיתי דוגמאות אחרות מאז. זוגות א-מונוגמיים, אנשים שלא איבדו את חדוות החיים עם הילדים, חלומות שהמשיכו לצמוח גם בתוך משפחה, נשים וגברים שבחרו לא להתחתן או לא להביא ילדים, או אפילו להיכנס לזוגיות. הכול אפשרי, מתברר, ואין זה משנה מה נדמה ש'מוכרחים' לעשות. אבל אז? האמנתי שסוף העולם קרב, חיפשתי קמטים חדשים במראה מדי בוקר ותלשתי שיערות לבנות כשאלה צצו, והן עשו זאת תכופות, כאילו כדי להרגיז.

עדיין גרתי בתל אביב. אחרי שלוש שנים בפלורנטין, חזרתי למרכז העיר, שילמתי את השכירות המגוחכת בזכות עבודה כתכניתנית בחברת הייטק מצליחה. לא מאוד נהניתי מהעבודה, למרות האהבה שלי לקוד. סבלתי מההתעוררות בבקרים ורק חיכיתי לסופי השבוע שלי, כי במרבית הימים הלכתי לישון מוקדם, כדי להיות מסוגלת לשרוד את השעות הארוכות מול המחשב.

הבעיה בסופי השבוע הייתה שפיתחתי נטייה להישאר בבית ולראות סרטים במקום לצאת, או לפחות לקרוא ספר. הייתי הגרסה הכי מנוונת ודוחה של עצמי. כבר לא התעמלתי, ורק הגנים הטובים שלי ושיירי הכושר הגופני של העבר הצילו אותי מהזנחה טוטלית. אבל אני ראיתי את הסימנים, את הטוסיק שכבר לא היה מתוח ועומד כבעבר, את הצלוליטיס, את הבטן שהייתה נמלאת קפלים כשהייתי יושבת בתנוחות מסוימות. ראיתי, ולא היה לי כוח לשנות את המצב.

אני חושבת שהרבה אנשים מגיעים למצב שהם אינם מרוצים מחייהם, אבל עדיין לא מספיק כדי לטרוח לשנות אותם. זה איזון עדין, כי אפשר להיות מאוד אומללים לפני שהאומללות כופה עלייך להשתנות. אולי רוב בני האדם חיים על התפר הזה, שבין אומללות שגרתית לאומללות מספקת בשביל לגרום לשינוי. אני הייתי על התפר, היה לי נוח מדי. הייתה לי עבודה בשכר גבוה, דירה נחמדה, חיים קטנים ונעימים, לכאורה.

השעה הייתה אחת עשרה וחצי בלילה ואני ישבתי מול סדרה בנטפליקס, מנשנשת פופקורן בזיגוג קרמל. לא קיבלתי אף הודעת 'ערה?' לאחרונה, וסיננתי את הבחורים שהתחילו איתי ברשתות החברתיות. לא היה לכוח לסמול טוק, לא היה בא לי על אף אחד במיוחד. סיימתי את שקית הפופקורן וקמתי כדי למזוג לעצמי קולה זירו מהמקרר. רק כשעברתי מול המראה קלטתי את מצבי. בטרנינג ישן ומהוה, מכוסה פירורי קרמל ואולי אפילו כרס קטנה ונפוחה של אכילה יתרה. הממתקים והחטיפים במשרד לא הועילו לרפיסות הכוללת שלי, גם לא השעות הארוכות שביליתי מול מסך המחשב.

הרגשתי מזוויעה. הייתה לי בחילה שלא הייתי בטוחה אם לייחס למתוקים או לחזות שלי במראה. עשיתי מעשה שאני לא גאה בו, הלכתי לשירותים והקאתי את כל הפופקורן, ואולי גם חלק מארוחת הערב. הקאתי והקאתי, והיה נדמה שהבטן שלי לא תסיים להתרוקן לעולם, וכשהצלחתי להפסיק, הרגשתי מחורבן כל כך שרק גרגרתי מי פה ונכנסתי למיטה.

כשהתעוררתי בבוקר, ידעתי שהצלחתי לחצות את קו הפתטיות לתחתית חדשה. החלטתי לנצל את התנופה ונכנסתי להתקלח ולצחצח שיניים. אחר כך לבשתי מכנסיים קצרים וניסיתי לעשות כמה כפיפות בטן ותרגילים לחיטוב הישבן. בקושי הייתי מסוגלת לעמוד בעשר דקות אימון והשרירים כאבו לי כאילו התאמנתי שעה.

הכרחתי את עצמי לוותר על הפקאנים מצופי השוקולד ביוגורט של הבוקר, ובצהריים טרחתי להכין חזה עוף ואורז במקום להזמין המבורגר עם כרטיס התןביס. אחר כך קראתי ספר, ובערב כבר הרגשתי כמו בנאדם אחר. וזה לא שינה שהתחת עדיין היה רופס בעיניי ושהדרך להיות אישה הייתה עוד ארוכה. זו עצם ההתחלה של העשייה שגורמת לך להאמין שהמצב ישתפר.

וחוץ מזה, בלי הבטן הנפוחה ממתוקים ובחוטיני הנכון, חשבתי שאני עוד נראית טוב. לא כוסית כמו בשיאי, אבל עדיין שווה מבט. גילחתי רגליים, התאפרתי טיפה בצורה שחברות שלי היו אומרות שהיא זנותית, ובזה הן היו מתכוונות לומר שהן מקנאות שאני עומדת לזיין, ויצאתי לבר. הלכתי במיוחד לבר על אלנבי, כדי להימנע מאלה שנמצאו מתחת לבית שלי. רציתי לצאת קצת מאזור הנוחות, לאתגר את עצמי.

אלנבי היה המקום שאליו התנקזו כל השיכורים אחרי שעה מסוימת. כשברים אחרים בעיר סגרו, כמעט תמיד היה אפשר למצוא אחד פתוח ברחוב. זה היה ביב השופכין של השיכורים, של השבורים והשבורות, של מי שחיפש להכיר אנשים חדשים ולא לשבת לדבר עם חברים. השעה עוד הייתה מוקדמת, אבל זו הייתה האווירה שרציתי.

התיישבתי לבדי על הבר. הברמן היה צעיר מאוד בעיניי, בקושי בן עשרים, חשבתי, אולי עשרים ושתיים, אבל חתיך למות. כהה עם עיניים כחולות-כחולות וחיוך משובץ גומות חן. הוא לבש חולצה שחורה צמודה שהבהירה שהוא מתאמן וג'ינס פשוט, שהבהיר שהוא בן עשרים.

"מה קורה, כפרה?" הוא רכן אליי, משתמש בחיוך הזוהר שלו כנשק. "מה שותה?"

"כפרה תקרא לחברה שלך, מאמי," הכיתי בחיוך שלו באחד משלי. "נראה לי כמו לילה לוויסקי. ג'ק דניאלס, שתי קוביות קרח."

"וואלה, משהו מיוחד?" שאל, בלי להיעלב. הוא הכין לי את המשקה במהירות, אבל נשאר מולי גם אחרי שהכוס הייתה בידי.

"אני מקווה שכן," אמרתי. "נראה איך הערב יזרום."

"וואלה. ומה, יושבת לבד?"

לא היו לו הרבה פניני חכמה להציע, אבל נהניתי להביט בו. "בינתיים כן."

הוא הנהן, חצי לעצמו. "לי קוראים דניאל."

"מיה," המצאתי שם על המקום. לא התכוונתי לגלות את שמי האמתי הלילה.

"שם יפה, מיה. אם את צריכה משהו, רק תקראי לי. ואם בא לך לנגוח איתי את הבקבוק, אולי נעשה כמה שוטים אחר כך, אה?"

צחקתי ונתתי לו לבדר אותי עוד קצת לפני שהוא נאלץ לשרת עוד לקוחות. הוא היה ילד, ובכל זאת נהניתי מתשומת הלב. לפני כמה שנים הוא היה מרייר עליי ואני לא הייתי טורחת לתת לו סיכוי אפילו.

מהצד השני של הבר, גבר צד אחר המבט שלי. הוא היה קצת יותר קרוב לגילי. לא בנוי יפה כמו דניאל, טיפה רזה, אבל עם מבט עמוק שמצא חן בעיניי. שלחתי לו חיוך, וזה הספיק כדי שהוא ייגש אליי וישאל, "מישהו יושב פה?"

"בינתיים לא."

"אז עכשיו כן. נעים להכיר, שלומי."

שלומי לא היה שם מאוד גניח, לטעמי. ומקרוב, לא מתתי על הסנטר שלו. אבל הוא הריח טוב, הבחנתי, והוא ידע לדבר. ובכל פעם שהוא גרם לי לצחוק, הפרצוף שלו היה נראה לי קצת יותר יפה. מה גם שהשיניים שלו היו מושלמות. אז הרשיתי לו להזמין אותי לעוד כוסית, תחת עינו הצופייה של דניאל, ולא אמרתי כלום על כך שהוא הניח לי יד על הגב התחתון בכל פעם שהוא רכן לומר לי משהו.

"מה, חברים, אתם נהנים?" דניאל הצטרף אלינו שוב בכוס השלישית. "רוצים נעשה איזה צ'ייסר יחד?"

"יאללה אחי, זורם," אמר שלומי, העיניים שלו היו טיפה מעורפלות. זה היה יכול להגעיל אותי אם העיניים שלי לא היו כאלה גם כן. וחוץ מזה, האצבעות שלו היו נהדרות, ארוכות, רגישות, סבלניות. יכולתי לדמיין אותן נוגעות בי, מפשקות, עוברות לי בעדינות על השפתיים החיצוניות לפני שהן מתקדמות לדגדגן.

"אולי במקום סתם להרים, נשחק משחק?" הצעתי. לא הייתי רגילה לשתות כבר, ואת הכוס השלישית שתיתי לאט, כדי שלא להיות שיכורה מדי. משכתי מבטים של כמה וכמה טורפים. היה גבר בן ארבעים שישב לבדו בצד השני של הבר, עם חיוך עצל וכפות ידיים מסוקסות שמשכו את עיני. היו שלושה בחורים צעירים שהציצו בי לפעמים, כדי לבדוק אם אני בדייט או סתם זורמת. לא היה אכפת לי להחזיר מבטים לכולם. זה היה הלילה שלי.

"וואלה, נשמע לי מעניין," אמר דניאל והחזיק אותי לרגע בעיניו הבוהקות. הוא באמת היה חתיך מאוד. הכמות הנכונה של זיפים, הביטחון של הנעורים. יכולתי לראות את שרירי החזה שלו נמתחים מבעד לחולצה. "מה המשחק?"

"זה כמו 'נוור' רק הפוך."

"מה ז'תומרת?"

"כמו בנוור, כל אחד פורש חמש אצבעות. וכאילו במקום לומר מה לא עשיתם מעולם, אתם אומרים דברים שעשיתם. ומי שלא עשה, מוריד אצבע, עד שנגמר לו."

"ומה קורה אז?" שאל שלומי. האצבעות שלו טיילו לי על הגב התחתון. הוא נעץ בדניאל מבט שהבהיר לי שמדובר בתחרות. מתתי על זה.

"ואז מקבלים משימה," חייכתי. זה היה חיוך מאוד שובב.

"רק לא משהו שבגללו יפטרו אותי," דניאל חייך חזרה. כולנו חייכנו, בעצם. השעה כבר הייתה אחת וחצי בלילה, אבל אף אחד מאיתנו לא תכנן ללכת הביתה בקרוב.

"סגור. אז אני ראשונה... מצצתי זין."

שניהם הורידו אצבע אחת ושתו מהוויסקי שלהם. המילים 'מצצתי זין' עושות משהו לגברים, הם היו מרוכזים בי לחלוטין.

"אה..." שלומי חשב רגע. "עשיתי סקס בסמטה."

דניאל הוריד אצבע. אני חייכתי.

המשכנו, כל אחד בתורו, ודניאל היה הראשון ליפול. שלומי היה עם אצבע אחת, אני נשארתי עם שתיים.

"שיט, מה אני צריך לעשות?"

"נראה לי שאתה צריך להוריד חולצה ולרקוד על הבר," אמרתי בלי להסס.

"אמרנו לא דברים שיפטרו אותי בגללם!"

"נראה לי שאתה תהיה בסדר, מאמי."

"סאמק..." הוא הביט סביבו, בודק כמה אנשים נשארו בבר. היו עוד לא מעט, השעה הייתה רק שתיים. צפיתי בו בסבלנות, ידעתי שהוא ייכנע.

הוא הוריד את החולצה בתנועה אחת זורמת, חושף גוף סקסי להחריד. קצת שעיר, כמו שאני אוהבת, לא מנופח מדי, אבל מעוצב יפה יפה. הושטתי יד וצבטתי לו את הפטמה.

"איי, פאק, מה את עושה."

"תרקוד," הוריתי.

"טוב, טוב." הוא נשם עמוקות, הגביר את המוזיקה, הוריד שוט ועלה על הבר. אנשים מחאו לו כפיים כשזז. ובצדק, היו לו תנועות יפות, והוא בהק מזיעה כשהשיר הסתיים.

"לא רע," אמר שלומי. ידעתי שהוא מקנא.

"תעשה את זה כל לילה, תקבל כאן טיפים יפים," צחקתי.

"יאללה, יאללה, תרגיעי," הוא לבש את החולצה על עורו הרטוב. "לא יודע איך שכנעת אותי לעשות את זה."

"כי אתה יודע שעכשיו המשחק יכול להמשיך," אמרתי בקול מתגרה.

המשכנו לשחק. הם הפתיעו אותי פה ושם. דניאל עשה סקס במטוס, מה שלא יצא לי, ושלומי היה במועדון פטיש בברלין. אבל הייתי יכולה לנצח את שניהם בקלות. הייתי יכולה להפיל את שלומי ואז שוב את דניאל, ושוב את שלומי, והם עדיין לא היו מקבלים סיכוי. אבל זה ממש לא היה המשחק שלי הלילה. העדפתי להעמיד פנים שאני הרבה יותר חסודה. הורדתי אצבע כששלומי אמר שהוא חטף פעם סטירה במיטה, והורדתי אחת גם כשדניאל סיפר שיצא לו לקבל מין אוראלי בשירותים בבר. הייתי סקרנית לראות מה הם יבחרו לעשות ברגע שאעמוד לרשותם.

"אכלת אותה!" אמר דניאל כשהורדתי את האצבע האחרונה, אצבע משולשת. "יאללה, זה הולך להיות מזה כיף."

"כן? אתם רוצים שגם אני אוריד חולצה וארקוד על הבר?" שאלתי.

"לא, לא," אמר שלומי. חמוד, הוא שמר עליי מפני מבטו הנלהב מדי של דניאל. "משהו אחר, בואו נגוון."

"סבבה, מה אתם רוצים?"

"אה..." הם התלבטו. הייתה להם בעיה. אף אחד מהשניים לא היה יכול לבקש שאעשה משהו רק בשבילו, ואף אחד מהם לא רצה לתת אותי לאחר.

"יש לי, את צריכה לנשק את הגבר שאת הכי נמשכת אליו כאן," אמר דניאל. החיוך שלו היה מאוד בטוח. זה היה שח ומט בעיניו, כי שלומי לא היה יכול לסרב בלי להיראות פחות גברי, לכן הוא פשוט הנהן, מסכים מיד עם ההצעה.

"הגבר שאליו אני הכי נמשכת?"

"כן."

"אוקי," אמרתי וקמתי מהשרפרף. התחלתי ללכת, ודניאל חייך שוב לעצמו, מחכה שאעקוף את הדלפק ואגיע אליו. אבל אני המשכתי ללכת, משאירה אותם לבהות לי בתחת בתימהון. ניגשתי לגבר המבוגר שישב בצדו האחר הבר. הוא הבחין בי מגיעה והרים גבה.

"מה קורה?"

"דווקא נחמד," אמר. היה לו קול עמוק מאוד. הוא מצא חן בעיניי. אם לא הייתי כבר נהנית מהמשחק שלי, כנראה שהייתי הולכת עליו. "החבר'ה שם משעממים אותך כבר?"

"לא, אנחנו באמצע משחק. אני צריכה לנשק אותך, יפריע לך?"

החיוך שלו העמיק. לכאורה היה פחות יפה מדניאל, אבל החיוך שינה הכול. הוא משך אותי אליו בלי להשיב ונישק. נישק יפה, עם הלשון, טועם אותי בקצב שהותאם למגע. הידיים שלו הקיפו אותי, בטוחות, חזקות. זו הייתה נשיקה של דקה ארוכה ובסופה התנשמתי. בחרתי היטב.

"ניצחת במשחק?" שאל בעודו מסתכל לתוך עיניי.

"מזמן, אני חושבת. אבל הם עוד לא הבינו את זה."

"קוראים לי אהרון. קחי," הוא רשם את המספר שלו על מפית ונתן לי. "כשיימאס מהמשחקים."

תחבתי את המפית לכיס וחזרתי לבנים. הם צפו בי בשתיקה.

"אז מה, ממשיכים לשחק?" אמר שלומי לבסוף.

"אני צריכה רגע לשירותים, נמשיך אחר כך."

נהניתי מהתסכול שעלה על פניהם. במיוחד על פניו של דניאל. חשבתי שאולי זה יהיה תחביב חדש, להציק לחתיכים צעירים.

נכנסתי לשירותים, נזהרת שלא לשבת על האסלה, השתנתי וניגבתי מהר. כשיצאתי לשטוף ידיים, דניאל עמד שם.

"אוה, היי-"

הוא נישק אותי תוך רגע, חופן לי את התחת ביד אחת ומקרב אותי אליו באחרת. לא התנגדתי בכלל. הוא היה ריח של וויסקי וסיגריות והיה לו גוף שרירי שרציתי ללוש בידיים ולאפות ממנו לחמניות. אבל כשהוא ניסה להכניס לי יד למכנסיים, הזזתי אותה. הוא ניסה שוב אחרי כמה שניות. ולרגע, קצר אמנם, הוא היה גבר זר מאוד ואני הייתי אישה שיכורה במקום שבו אף אחד לא יכול לעזור לי. הוא דחף אותי לכיוון תא השירותים. הנחתי לו יד על החזה ובלמתי. "לא, אתה תחכה בסבלנות, מאמי."

"נו, אבל אני רוצה אותך כל כך עכשיו," הוא ניסה לשכנע. הטעם שלו, של סיגריות וויסקי, התערבל לי בפה. "בואי נעשה אחד קצר."

זיינו אותי במספיק חדרי שירותים כשהייתי בגילו, כך שזה לא היה מעבר לי לשכב איתו כאן. זה אפילו לא היה סקס רע בהכרח. מציצה על עקבים היא דבר מחרמן, ויש משהו באופן שבו הוא היה מסוגל להרים ולזיין אותי כנגד הקיר, ואז להפוך ולהצמיד את הפנים לבטון הקפוא, בזמן שהזין שלו ייכנס וייצא ממני...

אבל לא, נענעתי בראשי. רציתי משהו אחר הלילה.

זה היה מצב מסוכן. גם מתוך הערפל הקל של תחילת השיכרות ידעתי את זה. הייתה בו הסכנה שקיימת בכל הגברים, אבל מועצמת פי כמה, כי הוא לא היה רגיל לשמוע 'לא', וכי היינו לבד והוא היה כבר די שיכור. אבל למרות כל זאת, הרגשתי חזקה יותר ממנו. גם אם לא פיזית, הכוח היה בידי. הוא רצה שארצה אותו. שריר החזה שלו היה מוצק וברור מתחת לכף ידי, ובמצב אחר הייתי יכול להתערפל מהתחושה. אבל ידעתי שהיד שלי בוערת לו על העור.

יש מעגל בין גברים ונשים בכל הקשור למיניות וכוח. אנחנו מגלות אותו ראשונות בדרך כלל, את היכולת שלנו להשפיע על בנים. זה קורה כשאת צעירה, כשהם מוכנים לעשות ולומר כמעט הכול כדי לגעת בך. וזה לא משנה שאנחנו חרמניות כמעט באותה מידה, כי הם מוסרים את השליטה פשוט בזה שהם לוחצים יותר, מקווים, מנסים. זה נותן לנו את הכוח להחליט מתי כן ומתי לא.

אבל זה כוח שמחליף ידיים לפי מידת הרגש והביטחון העצמי שכל צד מחזיק. יחד עם השאלה: מה הוא רוצה? או: מה יש לי להציע בכלל?

הלילה הכוח היה אצלי. הגיל נתן לי יתרון, כי אני ידעתי שלא משנה כמה דניאל חתיך, בתוך-תוכו הוא יודע שהוא בסך הכול ברמן כרגע. אולי עם חלומות גדולים, אולי כזה שמשכיב כל לילה כוסית תל אביבית אחרת, אבל זה רק כיסה על חוסר הביטחון הטבוע בו, החשש שמישהו יגלה שאין לו יותר מזה להראות או לתת. וזה לא אומר שהוא ידע את זה בעצמו. להפך, הוא יגלה רק בעוד מספר שנים עד כמה הוא לא היה בטוח בעצמו. זה היה חלק מהיתרון.

דחפתי אותו בחיוך וניגשתי לשטוף ידיים לפני שיצאתי מהשירותים, בלי להיחפז, בלי לחשוש, ובלי להביט לאחור.

חזרתי לשלומי, שהעביר מבט ממני לדלת השירותים. ראיתי שהוא מנסה לחשב בראשו אם הספקנו להזדיין או לא. השיער שלי היה קצת פרוע מכל החפינות והנשיקות, ולא הסגרתי דבר במבט. הנחתי להשתוקקות שלו להתעבות באוויר, לגמתי אותה בשאיפות ארוכות. רציתי שיריח את דניאל עליי, את הבשר של גבר אחר, את שרירי החזה ההם כנגדי. רציתי שיטעם אותו ברוק שלי, שירגיש כמה קרובה הייתי לרדת על הברכיים ולמצוץ, בלי טיפה של חרטה או רחמים.

"נראה לי שנעשה כוסית אחרונה, לא?" אמר.

"אולי באמת," הסכמתי.

דניאל הצטרף אלינו, עיניו עדיין רעבות. "מה, אתם הולכים? אני תכף סוגר כאן, האמת."

"אז בואו נמשיך את זה אצלי," הצעתי.

זה בלבל אותם. הם החליפו מבטים והסתכלו בי, ואז שוב זה בזה, אומדים אחד את האחר.

"יאללה," אמר דניאל ראשון, ושלומי הנהן.

הורדנו צ'ייסר אחרון וחיכינו שדניאל יסיים את נוהל הסגירה. אז הובלתי אותם אליי לדירה, צוחקת ומפלרטטת כל הדרך. נותנת לכל אחד לגעת בי טיפה, אבל נסוגה בכל פעם שהמגע הפך אדוניתי מדי. לא הייתי שייכת לאף אחד מהם.

כשהגענו אליי מזגתי לנו כוסות וויסקי איכותי, בלו לייבל. ראיתי שהם התרשמו מכך שאני גרה לבד במרכז העיר בדירה שהיא לא חור. רציתי להבהיר שאני מצליחה יותר משניהם.

זה לא היה קשה להזרים אותם משם. עוד משחק קצר, הפעם אחד שבו על כל אצבע שמאבדים מורידים פריט לבוש. כשהייתי בחוטיני, נתתי להם לעצמי להפסיד את האצבע האחרונה.

"אז מה, מה המשימה שלי?" שאלתי.

הם התלבטו מאוד, אפילו במצבם השיכור. לשניהם עמד הזין בבוקסרים שלבשו. של שלומי היה גדול במפתיע, זה היה ברור, ושל דניאל כנראה ממוצע אבל יפה. הוא בכל זאת בהה בבליטה המרשימה של שלומי, מודאג במקצת.

"את מרגישה אמיצה?" שאל, מגשש כדי לוודא.

ירדתי על הברכיים. "מאוד."

שלומי תפס אותי בשיער ושלף את הזין ראשון. ברגע האמת, הגיל שיחק לטובתו. מצצתי כמו זונה קטנה וצייתנית, מוודאת שדניאל רואה עד כמה אני משקיעה. האגו שלו הפסיד לחרמנות, הזין שלו צץ מול הפנים שלי אחרי חצי דקה. עברתי אליו בלי להסס.

נתתי להם להעביר אותי מאחד לאחר כמה וכמה פעמים. בשלב מסוים, דניאל התכופף למשוך ממני את החוטיני. הוא נכנס בלי התראה ובלי לשים קונדום. לא היה אכפת לי. הוא זיין אותי בדוגי כשמצצתי לשלומי. הקצב שלו היה מהיר וחזק, ויכולתי להרגיש את האגן שלו מכה בי בכל נעיצה. התכווצתי עליו בכוח, בלעתי אותו בתוכי. הוא רק חשב שהוא זה שמזיין אותי, אבל אני זאת שעטפה אותו, שגרמה לו לחלוק בה כשהוא רצה את כולה לעצמו.

הגוף שלו היה בדיוק כפי שדמיינתי אותו. אבל מחוץ לבגדים, הוא לא ריגש אותי בכלל. שרירי, מעוצב, ממתק לעיניים. מרגע שחדר אליי, לא היה לי יותר מדי עניין בו. רק רציתי להרגיש אותו בוער בי, מתחנן אליי מבעד לזקפה, נזקק.

הוא גמר מהר, בתוך דקה. התרגש יותר מדי. הוא גמר בתוכי. הכרחתי אותו עם הכיווצים של הכוס, גם אם הוא לא ידע את זה. לשלומי לקח יותר זמן. הוא זיין אותי אחרי דניאל, מקפל אותי על הספה בזמן שהברמן הצעיר נשען על הקיר במבט נבוך. הזין הענק שלו היה מכאיב לי ביום אחר, אבל הפעם לקחתי אותו לתוכי כמו אלופה, מחייכת ביהירות לעצמי. הוא חדר לתוכי לאט בהרבה, בקצב מדוד, ולא הצליח להגיע לפורקן. עצרתי אותו אחרי עשר דקות וירדתי שוב על הברכיים, והפעם לא הייתה לו בעיה לגמור. תוך שתי דקות הוא מילא לי את הפה, חצי מתנצל תוך כדי גניחה.

בלעתי וניגבתי את הפה, ואז נעמדתי כדי ללכת לשטוף את הפנים. הם נשארו בסלון, שני גברים הלובשים מבטים המומים ונכלמים.

כשחזרתי, ראיתי שדניאל מתחיל להתקשות שוב, אבל לא הייתה לי שום כוונה לתת לו עוד הזדמנות.

"זה היה כיף, אבל אני צריכה לקום מחר מוקדם," אמרתי.

"כן... כבר כמעט חמש בבוקר," אמר שלומי. הוא קלט את הרמז והתחיל להתלבש.

"את רוצה לתת לי את המספר שלך, שניפגש מתישהו רק שנינו?" לחש לי דניאל.

"בוא נשאיר את זה זיכרון מתוק במקום."

הוא לא ידע מה להשיב כשמסרתי לו את החולצה שלו, שיתלבש. לא התכוונתי להניח לו להישאר בדירה אחרי ששלומי ילך. נפרדתי משניהם בנשיקה על הלחי, מאיינת כל ניסיון למגע נוסף. שלומי קיבל את זה בחיוך, הוא היה מרוצה מהערב. דניאל יצא מעורער. הוא לא היה מסופק, לא מעצמו, לא ממה שקיבל.

הייתי צריכה פוסטינור. ובעוד חודשיים, גם בדיקת מחלות מין. למרות שכרגע, הייתי חייבת מקלחת דחופה יותר מכל, ואולי כוס מים. לא עשיתי אף אחד מהדברים האלה, אלא נשכבתי במיטה ונרדמתי מיד, מטושטשת מעייפות, אלכוהול ומסקס.

כשהתעוררתי, רצתי לשירותים והקאתי את הנשמה, בדיוק כמו עם הפופקורן המקורמל. הקאתי והקאתי, והרגליים שלי רעדו מחולשה כשסיימתי להקיא. הורדתי את המים בשירותים, נכנסתי למקלחת ולמים החמים במשך שעה, עד שלא יכולתי להריח את הסקס והגברים שהיו בתוכי יותר.

הטעם על הלשון לקח קצת יותר זמן והרבה מי פה. ניחוח הזיעה והתאווה בסלון היה צריך יום שלם עם חלונות פתוחים עד שנעלם.

בערב כבר הרגשתי מטוהרת. לא התחרטתי על הלילה, הייתי זקוקה לו. הודעתי בעבודה שאני חולה. לא הגעתי במשך יומיים. בינתיים חזרתי להתעמל, השתדלתי לאכול בריא.

אחרי חודש התפטרתי והלכתי לחתום אבטלה. החלטתי שאני רוצה להיות עצמאית, גם אם עוד לא ידעתי מה אעשה בדיוק, עדיין.

בסוף גם התקשרתי לאהרון, הגבר המבוגר מהבר. יצאנו במשך קרוב לשלוש שנים. גרנו יחד, הוא רצה להתחתן. זה כמעט קרה, כי הוא היה סבלני ועוטף וחכם, והוא לא היה המובן מאליו ולא הרפתקה בלבד, והסקס שלו היה נפלא והמגע בוטח וקשוב, והוא אף פעם לא הרשה לי לכעוס עליו לאורך זמן, כי היה בו צד רומנטי מרגיז שידע להגיח בדיוק כשאני הייתי יוצאת מהכלים, והייתי יכולה לבלות איתו את החיים כולם ולהרגיש שלמה ומלאה ומסופקת.

ואם לא הייתי בוגדת בו עם בן, כנראה שהיינו נשואים היום.

אבל זה כבר סיפור אחר.