מאהבים 8

כל אחת צריכה מישהו שירים אותה כשהיא מרגישה קצת בדאון. גם לי היה אחד כזה, הפיק-מי-אפ הקבוע, הידיד שלי, רענן.

היו בו שתי תכונות שמאוד מצאו חן בעיניי. הראשונה, הוא ידע להקשיב. אומרים שגברים פחות טובים בזה, אבל אני חושבת שנשים גרועות באותה המידה. אנשים הם פשוט לא יצורים סבלניים, תמיד יש להם מה לומר, תמיד עצה שנובעת מניסיון העבר, או סיפור שהם רוצים לספר. צריך אופי מאוד מסוים כדי לא להשליך את מה שעברנו על אחרים. צריך להיות אדם יוצא דופן בשביל לא לחפש פתרון לכל צרה, אלא רק לתת לה מקום בשיחה.

התכונה האחרת הייתה שהוא מאוד מפרגן. הוא החמיא לי כל הזמן על איך שאני נראית, על כמה שאני חכמה ומוכשרת ומצחיקה. והוא עצמו היה גבר אינטליגנטי שנראה לא רע בכלל. לא יפה, משהו בשפת הגוף ובפנים שלו לא עבד, אבל אם הוא היה מזדקף ומתלבש בצורה נורמלית, אני חושבת שהוא היה יכול להיות גבר שווה. ובכל מקרה, גבר לא צריך להיות יפה. לפעמים זה אפילו חסרון. גברים יפים מדי לומדים לא להתאמץ מספיק. אולי גם נשים יפות מדי, אבל נאלצות להילחם על מקומן מתוקף היותן נשים. ואולי רק קל לי לחשוב כך כי אני אחת מהן, ואולי אני מכלילה, כי יותר מדי גברים יפים לא התאמצו בשבילי.

באשר לרענן, ככל הנראה הייתה בו תכונה שלישית, עליה לא חשבתי במודע אבל הייתה הכרחית לחברות בינינו, והיא שהוא מעולם לא ניסה לזיין אותי. הוא לא היה זיין גדול באופיו. טוב לב מדי – עוד תכונה מצוינת בגבר, או באדם – רגיש, ויותר מכל, מאמין בקשרים אפלטוניים. מסוג החברים הקרובים, האמתיים, שעליהם הייתי מסוגלת לסמוך בעיניים עצומות שגם ברגעי השפל הגדולים ביותר לא ישלחו יד, לא ינצלו את המצב. יש מעט מדי חברים כאלה, מעט מדי גברים, במיוחד לי.

כמובן שהוא היה מאוהב בי מעל הראש.

לפעמים את בוחרת להיות עיוורת באופן מודע, כדי לאפשר לקשר להימשך. אבל זה לא היה המצב עם רענן. לא בהתחלה. דחיתי אותו בעדינות כשהכרנו, הוא ישב לידי בקפיטריה של בניין 'גילמן' באוניברסיטה ויזם שיחה ידידותית. כשניסה להציע שניפגש מחוץ ללימודים, אמרתי לו שאני פחות מחפשת היכרויות חדשות כרגע. הדרך הנעימה שבה קיבל את הדחייה הייתה הסיבה שהמשכתי לומר לו שלום כשהדרכים שלנו היו מצטלבות. ואני מניח שאחרי די זמן בתור מכרים התחלתי לראות בו ידיד. אז כשיצא שהיינו באותו קורס יחד, היה טבעי שגם נלמד למבחנים יחד.

אני מודה, בפעם הראשונה שבה נפגשנו אצלו הייתי משוכנעת שהוא ינסה משהו. ואולי, אם אני כנה לחלוטין, הייתי שוכבת איתו אם היה מנסה. כי הוא היה חמוד ונעים, והסטנדרטים שלי בשנים ההן היו נמוכים מאוד. אבל האמירה הזו לא הוגנת כלפי רענן, כי הוא היה אדם טוב בהרבה ממרבית האנשים שהכרתי. טוב ממני. ולכן יהיה מדויק יותר לומר שלא הייתי בררנית מספיק. כי סטנדרטים מרמזים משהו, כאילו יש רמה של מתחת ורמה של מעל. אפשר לומר שלא ידעתי מספיק מה עושה לי טוב ומה עושה רע. וגם כשידעתי, כנראה שעשה די טוב לטווח קצר כדי שלא אחשוב על הטווח הארוך.

גברים שואלים אותי לפעמים למה נשים לא נמשכות לנחמדים או לגברים טובים. אני רוצה להשיב שזה ממש לא המצב, אבל נאלצת להודות שגם זה עניין של גיל. מה שטוב ונחמד נתפס כמשעמם ומה שיציב הוא צפוי וקל להשגה. וכשצעירים יש העדפה לריגושים. ומה לעשות שאהבה עוצמתית נוטה לצמוח על בסיס רעוע, כי הוא מאפשר לך לנוע על מנעד רחב יותר של רגש, משפל לפסגה וחוזר חלילה. זה לא מסוג הדברים שמקבלים על אדמה יציבה.

וזה משתנה עם השנים. אולי כשמתעייפים קצת והצפוי מתחיל להיראות מזמין יותר. ואולי – מחשבה מעניינת – כשאת מבינה שמה שפעם היה נראה בלתי צפוי ומרגש הוא בעצם תבניתי ומשעמם, וכל שעניין אותך בו הוא שהיית צריכה להתאמץ כדי לשבור את התבנית.

למרות שהשינוי הזה יכול להתרחש שוב, כמתבגרים ומבינים שהזקנה היא לא דבר כה רחוק ושכל החיים מגיעים לסופם. 'משבר גיל העמידה' שמהותו ההבנה שיציבות יכולה להימשך עד המוות. אם זה טוב או רע, זה קצת תלוי מה סוג השגרה שלך, וכמה הספקת לחוות את הפסגות והשפלים שחיים אחרים יכולים להציע לך.

אבל אז הייתי צעירה, ורענן היה מקסים ונחמד וטוב לב, ובעל עיניים גדולות שכולן חלמון ביצה רכה, וכיוון שאמרתי לו 'לא' פעם אחת, הוא נשאר בצד הנכון של החברות. ובלילה ההוא, שבו באתי ללמוד אצלו, הוא לא עשה כלום חוץ מלהכין לנו קפה ולהגיש עוגה ולעבור איתי על החומר למבחן. ובכך הוא בעצם מיצב את עצמו בעמדה הנדירה של 'חבר'. ומה לעשות, כשאת אישה מושכת, חברים מהסוג הזה הופכים נדירים יותר ויותר, אז את מתאמצת לשמר אותם. אינך חושבת על כך שמבחינות מסוימות, יש שיתפסו זאת כאילו את 'מענישה' טוב לב ו'נותנת פרס' למניאקים. כי מה את, פאקינג סוציולוגית שצריכה לחשוב על טובת החברה והמין הגברי? לא, את אישה צעירה ששמחה על שיש מישהו שמקשיב לה. תכונה שנוטה להיעלם אחרי שמתחילים לשכב, כידוע.

לא ידעתי שרענן מאוהב בי, אבל הקשר בינינו מעולם לא היה שוויוני. אני הייתי יכולה להיעלם לו למספר שבועות, בדרך כלל כשהייתי ננעלת על מאהב חדש, ואז לחזור לקשר אינטנסיבי איתו כי הרגשתי בודדה. לא שהוא התלונן. הוא היה מכין לנו קפה ועוגה, כאילו שוב למדנו למבחן, וצוחק שבטח יש לי סיפור לספר לו. לפעמים זה היה סיפור על מישהו שנעלם ורציתי שרענן יעזור לי לנתח למה, או שיגיד לי כמה ההוא אפס ושמגיע לי יותר טוב, ולפעמים זה היה סיפור על איך סיימתי עוד רומן קצר כי התחלתי להשתעמם. פה ושם, הייתי מדברת על דברים שלא קשורים לגברים אחרים. נאמר, על אמא והמחלה, או על מה שאני מקווה לעשות כשאסיים את הלימודים.

הוא עצמו בקושי דיבר על נשים. יכולתי למנות על יד אחת את מספר הפעמים שבהן יצא לדייט וסיפר לי עליו. רוב הזמן העדיף להקשיב ולשאול שאלות, לדובב אותי ולנתח את הרגשות שלי ביחד. הפסיכולוג הפרטי שלי, היועץ לזוגיות. הוא גרם לי להרגיש מעניינת בטבעיות כה רבה. ואולי זה הנרקיסיזם הטבוע בי, שתמיד גרם לי לחשוב שאני קצת מרתקת, שאני אדם 'שווה' יותר.

בשנה השנייה לחברות שלנו, השיחות השתנו. אולי כי העולם שלי התרחב והלימודים פתאום התגלו כמעניינים מאוד, וגם היה לי פחות זמן לגברים. אז התחלתי לשאול לדעתו על קיומו של אלוהים, על חייזרים, על מה זה בעצם ה'אני' ואיך אפשר לדעת שמשהו באמת קיים. השינוי מצא חן בעיניו, אני חושבת. כי קיים הבדל בין תחושת הערך שאנו שואבים מכך שמישהו זקוק להקשבה שלנו ובין התחושה שמישהו רוצה לשמוע את דעתנו. מה שהוא לא הבין, וכנראה שגם אני הייתי עיוורת לכך, הוא שרציתי את דעתו, אבל רק כדי שאוכל להקפיץ על גביה את מחשבותיי.

במבט מהצד לא רואים את ההבדל בין השקיקה שבה אדם מאזין למחשבותייך ובין ההמתנה הסבלנית שהוא יסיים לדבר כדי שתוכלי לסתור אותו, או להציע דעה אחרת, ולהניח לו לבחון אותה, או להידהם מחדות מחשבתך. הצופה מן הצד, או המאזין, יכול לחשוב שמדובר בשיחה. אבל אני יודעת, היום אני יודעת. יש אנשים שאת מקשיבה להם כי הם מעניינים אותך, יש שאת מקשיבה כי יש להם משהו מעניין לומר. אלה דברים שונים בתכלית.

אוכל להתנחם בכך שלפחות לא שוחחתי איתו רק כדי להראות כמה אני חכמה. אף כי, אפילו בעובדה הזאת יש שמץ עלבון, כי גברים שמולם רציתי להשוויץ בחכמה שלי היו אלה שגם רציתי טיפה להרשים. אנשים שלא מעניין אותנו להרשים בכל שיחה הם או חברים טובים, או לא מספיק חשובים. אני רוצה להאמין שרענן היה פשוט חבר טוב כל כך שהרגשתי בנוח. אבל זו הצרה, שהדברים יכולים לדור בכפיפה אחת. בנאדם יכול להיות גם חבר טוב מספיק בשביל לגרום לך להרגיש בנוח וגם להיות לא מספיק חשוב. למה? לא יודעת, אבל אני לא חושבת שזו תכונה שקיימת רק בי. הדברים הטובים ביותר הופכים למובנים מאליהם. שירים נכתבו על כך, על האופן שבו מבחינים באוויר רק כשלפתע לא מסוגלים לנשום בלעדיו.

זו נראית כמו תכונה מטופשת בבני אדם, אבל צריך לזכור, זו אותה תכונה שמאפשרת לנו לשרוד כשהאומללות הופכת לשגרה, כשהמצב קשה והסבל כבד מנשוא. אנו יצורים סתגלניים שמתרגלים להכול. לטוב ולרע. זו הטרגדיה, זה המזל.

וכמובן שזה לא היה בכוונה. לא התכוונתי לגרום לרענן להתאהב בי, לא התכוונתי לקחת אותו כמובן מאליו, אפילו לא חשבתי עליו כעל ה'פיק מי אפ' שלי. הוא היה חבר יקר שאליו הייתי מתגעגעת לעתים קרובות. וזו המהות של חברות, לא? שני אנשים שעושים אחד לשני טוב. מאוד יתכן שרק בדיעבד אני צובעת את עצמי בגוונים של אנוכיות וקלות דעת. וגם אפשרי שהיינו חברים מאוד טובים, ועדיין לא הייתי הוגנת מספיק כלפיו. אני לא יודעת, הזיכרון לא מאפשר לי להבחין בין מה שאירע ובין הפרטים שהוסיף, בין המציאות ובין הפרשנות.

כשבן נכנס לחיי, רענן היה האדם הראשון שבו העזתי להיוועץ. סיפרתי לו עליו בעיניים מנצנצות מהערצה, ורענן חייך ושתק, ודיבר, ושאל. "ולמה את לא פשוט אומרת לו מה את מרגישה?"

"אני מרגישה שאני רוצה עוד זמן בחברתו כדי להחליט מה אני מרגישה," אמרתי. "ותאמין לי שניסיתי לקבוע איתו, למשוך לעוד מפגשים, אבל הוא חסין, הבן זונה, כמה שהוא חכם, ככה הוא מטומטם."

"או שהוא מסכל אותך בכוונה."

"אתה היית מסכל אותי בכוונה?" החוויתי על הגוף שלי, מעט בפיתוי, בעיקר בצחוק.

"לא, לא חושב שהייתי מצליח לסכל אותך," אמר רענן ברצינות. נהניתי מהאופן שבו הביט בי. תשומת לב מהסוג שהייתי זקוקה לו אחרי הדחייה האחרונה של בן.

"כנראה אתה לא מטומטם מספיק."

"וגם לא חכם מספיק," חייך. ובזיכרוני, החיוך נגוע בעצב.

נפנפתי את הדברים והסטתי את השיחה מנושא בן, כי כבר מיצינו אותו עשרות פעמים מאז שהחלה ההיכרות המפרכת איתו. אבל שנינו ידענו שאני אחזור לדבר עליו. אם לא הפעם, במפגש הבא.

זה כמו להיות בשתי מערכות יחסים. אחת עם האדם שגורם לך להתרגש ולהתאמץ, השנייה עם זה שמספק את הצרכים הרגשיים שלך. הייתי מבלה את כל היום במחשבה על בן, הוא סירב לצאת לי מהראש אפילו לרגע, אבל בלילה הייתי כותבת או מתקשרת לרענן. ובתום שעה, שעתיים או שלוש של שיחה או התכתבות, הייתי נשכבת לישון וחוזרת לחשוב על בן, מציצה בחשבון הפייסבוק שלו, שוקלת איך יראה המפגש הבא שלנו, או משחזרת רגעים מבית הקפה.

במידה רבה, ההתאהבות שלי בבן גרמה לי להתקרב יותר לרענן. ככל שמצבי היה יותר נואש, כך הייתי זקוקה לו יותר. כמעט כמו טפילה רגשית, ערפדית שמוצצת את דמו כדי להמשיך הלאה, בלי להתחשב בזמן שגזלתי ממנו, בכוחות. אבל היחסים בינינו לא היו יחסי טפילות, אלא צוותאות. הוא אהב את השיחות איתי, ציפה להן. הצורך שלי הזין אותו לא פחות.

אבל זה לא מצב שהיה יכול להימשך לנצח. למרות שאיך אפשר לדעת זאת כשנמצאים בתוכו בפעם הראשונה? זה מסוג הדברים שאפשר ללמוד רק על הבשר, ואז לעולם לא לשכוח.