מאהבים 9

בגיל שלושים ושש הייתי רווקה שוב. זה לא היה המקום שבו חשבתי שאהיה כשהייתי צעירה. ציפיתי לזכות בפרס כלשהו, או להקים סטרטאפ, או לחיות בחו"ל תקופה. אבל החיים לא נענים לחלומות שאנו לא טורחים להגשים. הייתי גם שבורת לב שוב, ומאותה אהבה שהיה אמורה להישאר בשנות העשרים הרחוקות שלי.

עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד בעיניי, טסתי לטייל בעולם. היו לי חסכונות יפים, הייתי מתכנתת עצמאית כבר קרוב לחמש שנים, לא מחויבת בחוזה או במקום עבודה. יכולתי לעבוד מרחוק, או לא לעבוד בכלל – לפחות לתקופה.

באופן פרדוקסלי, תפסתי שלמרות שאני הולכת ומתקרבת לגיל ארבעים, אני עדיין לא 'מבוגרת'. רק כבר לא ילדה. עוד יכולתי להספיק הרבה, גם אם לא הגעתי לאן שרציתי בלוח הזמנים של דמיוני. חשבתי הרבה על ילדים בעצמי, תהיתי אם אני מפספסת את חלון ההזדמנויות שלי. תכננתי, או לפחות הסכמתי, להביא ילדים עם אהרון. אבל בלעדיו, כבר לא הייתי בטוחה. כנראה זו הסיבה שלפני הטיסה, הקפאתי ביציות. לא רציתי ילד, עדיין, אבל זה היה עדיף מלגדל בתוכי ספק או חרטה עתידית.

קרוב לשנה טיילתי. ארצות הברית, דרום אמריקה, המזרח הרחוק, המזרח הקרוב, אירופה הקלאסית, אירופה הסקנדינבית, אוסטרליה, ניו זילנד, טיפה אפריקה. לא הייתי בכל ארצות העולם, אבל השתדלתי מאוד. ולא רק לבקר בערי בירה. בכל ארץ הקפדתי תמיד לבחור לפחות עיירה אחת שעליה לא שמעתי מעולם, שכמעט ולא היה אפשר למצוא תמונות ממנה באינסטגרם, ולבלות בה שלושה-ארבעה ימים. היה כל כך הרבה לגלות, עולם שלם שתמיד מנעתי מעצמי. הטיסות שלי לחו"ל עד אותה עת היו מדודות, עם גבר לצדי או חברות, לשבוע, שבועיים, לעתים מאוד נדירות יותר מכך. זו הייתה חוויה משחררת, מקלה. הייתי אבודה ואומללה והכי מאושרת שהייתי בחיי. חשבתי על אהרון והתגעגעתי אליו קשות, חשבתי על בן וקמלתי בתוכי מרוב כמיהה. לא כתבתי לאיש מהם. האַחֵרוּת שבמסע איפשרה לי לעסוק בדברים אחרים, המרחק הקל עליי לא להתפתות. כי מה היה אפשר לעשות בהודעה? רק להתנצל, להתחנן, לבקש, לשאול, לקוות. אבל לא לגעת, להגיע לביקור לילי מנחם.

מי אני בלי גבר לצדי? גברים תמיד גורמים לי להרגיש קצת קטנה, אבל גם מאוד עוצמתית. יש בהם אלימות וכוח ורוך, וכל אלה הופכים להיות שלי כשהם בתוכי, כשהם חושקים בי, נוגעים, מביטים, מְמַצְּבִים עצמם לעומתי. להיצמד לגב של גבר הופך אותי לזעירה. להרגיש אותו עוטף את כולי זו תחושה של בטחון שאין שני לו. זה צו ביולוגי? אני לא יודעת. אישה יפה לא חייבת להיות לבד אף פעם, תמיד יש מי שמעוניין בקרבתה. אז אולי זה פשוט הרגל. יש שיאמרו מגונה.

שמעתי נשים קוראות לעצמן אלות, מחוברות לאדמה, בוראות יקומים בתוכן והחוצה מהן. שמעתי כאלה שטענו שכדי להיות מלכה אישה זקוקה למלך, לגבר שישלוט ביד רמה. שמעתי כל כך הרבה תאוריות ותיאורים, והתחברתי לכולן ולכולם בשלבים שונים של חיי. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחופש מוחלט מאהבה וממין. הייתי יכולה לנהל אינספור פרשיות אהבים קטנות, רומנים של זָרוּת, אבל נמנעתי מהן בכל מאודי. אם בעבר הייתי ממהרת להשקיט את האבל בקשר חדש, הפעם הרשיתי לעצמי לחוש אותו. איבדתי כל כך הרבה בבת אחת, שתי אהבות, זוגיות אחת, לפחות שני חלומות מנוגדים לחיים שלא אחיה עוד. רציתי להרגיש את האבדן, את הכאב. חלק מזה היה קשור בכך שהייתי זקוקה לעונש, למחיר שיגרום לי לסבול. פגעתי באדם טוב, באהבה גדולה, ולא הייתה לי זכות לאושר. אבל החלק האחר נבע מכך שביקשתי להבין מה אני באמת רוצה, מה נכון עבורי. ובשביל זה, הייתי מוכרחה לגלות מה זה אומר להיות בלי, ולדעת שלא משנה לאן אני ממשיכה מכאן, זה לא כדי למלא חוסר או צורך שנוצרו בי ומעולם לא נמלאו עד תומם.

זו הייתה הפעם השנייה שבה התנזרתי בגלל פרידה מבן. הפעם ההתנזרות הייתה אפילו ארוכה יותר מזו של גיל 25. התשוקות שמשלו בי כל חיי נדחקו הצדה, העולם מילא אותי במקומן. לא שלפעמים לא מתתי מחרמנות, הוויברטור שלי תמיד היה קרוב אליי, בטרולי הקטן שאיתו טיילתי. אבל התפתחה בי בעיה מטרידה. בכל פעם שניסיתי לאונן, המחשבות שלי חזרו לבן או לאהרון, לטעויות שעשיתי, וכל פנטזיה שניסיתי לבנות בראש התפרקה מתחת למשקל האשמה. הגמירות המעטות שהיו לי בשנה הזאת הגיעו כשהצלחתי לנקות את הראש ולזון מזיכרונות עתיקים יותר. זו הייתה גמילה משונה, לא מכוונת, שבה הגוף העניש אותי בכל פעם שחשקתי ביותר מדי עונג.

ידעתי שאצטרך לשוב לארץ מתישהו. הכסף לא יימשך לעד, והשנים לא עוצרות, גם לא בשביל שבורי הלב. זה דרש הרבה זמן עד שהסכמתי לשקול את האפשרות, ועוד תקופה לא קצרה עד שהחלטתי לקבוע תאריך. הכאב שלי, שנחלש מעט בזמן שחלף, התעורר לקראת הרעיון של לנחות בישראל. הציפייה עוררה בי בחילה והפכה אותי מצד לצד בלילות.

כפי שקבעתי לעצמי, חזרתי בדיוק בזמן ליום הולדתי השלושים ושבע. ירדתי מהמטוס ישר לתוך החום האיום של תל אביב, הצצתי בטלפון והזמנתי לי מונית הביתה.

באותו יום, גיליתי שבן עבר לגור עם אישה.

בן בן זונה. גם בפעם האחרונה.

הוא היה רווק כל כך הרבה שנים. גם כשניהלנו רומן, לא חשבתי מעולם שהוא יהיה שלי. רק רציתי עוד זמן איתו, עוד ממנו. בן לא היה מסוגל לזוגיות. זה היה ברור כשהוא היה בגילי, זה נראה עוד יותר ברור כשהוא היה בן חמישים. אז איך...?

ידעתי שזאת לא השאלה האמתית שרציתי לשאול. האיך לא עניין אותי כמו הלמה, למה זאת לא אני.

לא הייתי אמורה לקבל את המידע הזה. בן לא השתמש ברשתות החברתיות יותר מהנחוץ, הוא לא היה חולק אותו בפייסבוק. ואני הבטחתי לעצמי שלא אצור איתו שוב קשר. לא שלא הרהרתי בכך. ידעתי שברגע של חולשה, של געגוע, אני עשויה לכתוב לו. אבל הדבר הראשון ששמעתי, כשסיפרתי לחברות שלי שחזרתי, היה: בן עבר לגור עם מישהי. הן ראו אותם יחד בסופר, מתהלכים כאילו הוא אדם נורמלי, המסוגל לאהבה, למונוגמיה. התמונה המנטלית הכאיבה לי כל כך. הרבה יותר מהמחשבה עליו שוכב איתה. בן בסופר, מדבר על תפוחים או על אורז. בוחר עגבניות. רגעים שאני לעולם לא אחווה איתו, יומיום שרק יכולתי לדמיין ועכשיו היה שייך לאחרת.

הדירה שלי, שעמדה ריקה במשך שנה, הייתה מחניקה. הדלקתי מזגן, חלצתי נעליים, נשכבתי על הספה ובהיתי בתקרה. הייתי פריווילגית, הייתי יכולה להשכיר את הדירה הזאת. מי מחזיק דירה בעיר ולא עושה איתה כלום? אבל רציתי את החופש לחזור בפתאומיות, אם אצטרך. ואולי סתם, לא יכולתי לדמיין מישהו אחר מתהלך בדירה של אמא, ישן בחדר הילדות שלי, מחליף את הריהוט הישן.

הספה הייתה רכה. זכרתי אותה אחרת, קשה מדי, אבל השנים ריפטו אותה, מה שהן עושות להרבה אנשים. בטח מזמן היה צריך להחליף את הכריות. לא הצלחתי להעלות זיכרון של אמא מחליפה אותן אפילו פעם אחת מאז שאבא עזב.

נשארתי בבגדים מהטיסה. הייתי צריכה להתקלח, לפתוח את המזוודה, לחשוב. במקום זה נרדמתי.

התעוררתי בערב, קופאת מהמזגן. הגוף שלי היה תפוס. קודם כל שינה גרועה במטוס, עכשיו שינה מחורבנת על הספה הישנה. כיביתי את הקירור, נכנסתי למקלחת רותחת ושטפתי את עצמי. אז בהיתי במראה. עדיין יפה. עדיין מטופחת.

ניגשתי אל הטלפון והורדתי טינדר. העליתי שתי תמונות, כתבתי שאני הייטקיסטית שבדיוק חזרה לארץ ועוד לא סגורה על עצמה. חיכיתי דקה ואז התחלתי לדפדף.

שמאלה-שמאלה-שמאלה-שמאלה-שמאלה-ימינה-שמאלה-שמאלה-שמאלה. העברתי הלאה אינסוף גברים: עם בעלי חיים, עם חברים, בחולצות מכופרות, בלי חולצה, גולשים, לוגמים כוס יין, מחייכים, מביטים במצלמה ברצינות, מעווים פרצוף בהבעה מטופשת ועוד ועוד. אלה שהשתהיתי עליהם לרגע נראו טוב, לאו דווקא הכי חתיכים אבל עם משהו בעיניים שנגע בי, עם אצבעות יפות ומראה נקי. גם את רוב אלה סיננתי. לפעמים כי הם נשמעו עילגים מדי בכתב, לפעמים כי הם לא כתבו על עצמם כלום. בסוף נותרו קומץ. והקומץ הזה החל לכתוב לי כמעט מיד.

יש יתרונות בלהיות אישה. המבחר הוא אחד מהם, לפחות כשאת מחפשת סקס. אבל זה גם חסרון, כי חלק מהמשחק המקדים נמצא בשיחה. וכדי לפתח עניין מלכתחילה, את צריכה להיות מרוכזת. ידעתי מהעבר, כשאת מפלרטטת עם שלושה-ארבעה גברים במקביל, ההתרגשות פוחתת. קל מדי לעבור מאחד לשני, לחפש עניין במקום אחר כשהשיחה צולעת. ואז או שאת ננעלת על אחד והאחרים אט-אט נעלמים ברקע – או ממתינים לשעת כושר – או שאת משחקת בכולם לתקופה קצרה ונעלמת בעצמך.

אבל הייתי מכוונת מטרה הפעם. הייתי לקוחה רעבה שנכנסה למסעדה, ורק היו צריכים להגיש לי את התפריט. עמדתי לקנות משהו, השאלה היחידה הייתה מה.

רוב הגברים לא טובים בפלרטוטים. אמת עצובה, אבל אני אומרת אותה מניסיון רב שנים. ישירים מדי, או משעממים. אפילו כשאת מנסה לתת להם סיכוי. ביליתי לפחות שעה בהתכתבויות ולא הצלחתי 'להיכנס לזה'. זה לא כמו שיחה בבר, שבה האלכוהול והקרבה מורידים לך את הסטנדרטים ומגבירים את החשק. הייתי צריכה פנטזיה או סיטואציה שידליקו אותי. כי עשיתי המון סקס בינוני בחיי, ידעתי מה זה אומר להזמין אלייך גבר כשאת חרמנית אבל לא מספיק בעניין.

נמתחתי לאחור והסרתי את המבט מהטלפון לדקה. עיסיתי את הרקות, חשבתי על הוויברטור שעדיין המתין בטרולי הסגורה. תמיד היה הפתרון הזה. נשפתי נשיפה ארוכה.

הרמתי את הטלפון וביטלתי כמעט את כל ההתאמות שהיו לי, מעלימה את השיחות התפלות שבהן השקעתי את זמני היקר. השארתי בחור אחד, חמוד, שכתב לי 'היי' לפני שעה ולא השבתי לו. הוא היה בן עשרים ושלוש. ילד, מבחינתי. עשיתי לו מאץ' ברגע של היסח דעת, כי אהבתי את החיוך ואת החולצה השחורה המכופתרת שלבש. הוא היה יפה, אבל בו בזמן, נבוך. הצלם או הצלמת הצליחו ללכוד את הרגע היטב.

כתבתי לו 'היי, בדרך כלל לא עונה לצעירים ממני, אבל אתה נראה חמוד.' ככה, עם הנקודה בסוף המשפט. הוא ענה כמעט מיד, 'בדרך כלל חמוד זאת לא מחמאה, אבל אם זה גרם לך לכתוב לי, לוקח בכיף..'. עם שתי הנקודות האלה, שרמזו על חוסר בקיאות בעברית או על התרגשות.

יש טריקים שלומדים עם השנים. חלק מהם למדתי בזוגיות עם אהרון וחלק כשהייתי צעירה וזקוקה לריגושים. בסופו של דבר, סקס הוא עניין מנטלי. כלומר, האקט עצמו הוא מכאני, פיזי לחלוטין ומשמים, אבל העונג נובע מהדמיון. מהיכולת להיכנס לתפקיד או לסיטואציה. זונה ללילה, פתיינית, אשת עסקים מצליחה שגבר מנסה לכבוש, או שכובשת בתורה. לפעמים הייתי נכנסת לתפקיד עם הגבר, כששנינו מודעים לכך, לפעמים הייתי בתפקיד עם עצמי, בתוך הראש, מתחרמנת מהמחשבות שלי. זה תלוי כמה הגבר ידע לדבר. אהרון ידע לדבר. גם בן, אבל אהרון הרבה יותר. כנראה כי אהרון חלק איתי חיים והכיר אותי יותר. יכולנו להיכנס לכל תפקיד ומשחק ביחד. עם בן זה היה אחר. בן לא היה משחק. איתו התפקידים תמיד היו ברורים. מהבחינה הזאת, לפחות, הוא היה מאהב פחות טוב. אם בכלל היה אפשר להשוות ביניהם. אני מעולם לא הצלחתי. בן ניצח מתוקף היותו רחוק יותר. אהרון היה המציאות, והמציאות תמיד מפסידה למה שהיה יכול להיות, למה שאי אפשר עכשיו וברגע זה.

ניצלתי את ניסיון החיים שלי כדי לחלץ מהשיחה את מה שבאמת הייתי צריכה. לילדון קראו נועם. אמרתי לו שקוראים לי מיה ונתתי לו לעבוד קשה כדי לעניין אותי. לא באמת היה לו סיכוי, כי כשמדובר בפער כל כך גדול של שנים, קשה מאוד להתגבר עליו באינטליגנציה וחיוך יפה בלבד. מצד שני, זה היה, כמעט, הפער ביני ובין בן כשהכרנו. לרגע הרגשתי צבועה, אבל גברים תמיד עושים הנחות לנשים צעירות מהם. זה לא כי נשים מתבגרות מהר יותר, זה כי הם מעדיפים להאמין שהן בוגרות וחכמות מספיק, כדי שלא יהיה להם יתרון לא הוגן. טוב, חוץ מאלה שמחפשים את היתרון הזה בדיוק. והייתי מוכרחה להודות, בדרך כלל זה בדיוק היתרון שחיפשתי שיהיה להם עליי.

הפעם היתרון היה לטובתי, וזה היה בסדר גמור מבחינתי. נועם היה בחירה טובה. חשבתי שזה חמוד שהוא נזהר לא לדבר על מין כדי שלא להבריח אותי. אבל כדי לקדם את הערב שרבבתי לתוך השיחה, 'האמת שהרבה פעמים יש פער גדול בניסיון המיני עם גברים צעירים. יש לכם התלהבות, אבל פחות כישורים.'

'זה לא יפה להכליל. זה כמו להגיד על נשים מעל גיל שלושים שהן תמיד לחוצות חתונה'

'זה בדרך כלל נכון.'

'אה, אז את לחוצת חתונה?'

חייכתי למסך. 'אני יותר לחוצה לזין הלילה.'

הוא לא השיב מיד. יכולתי לראות אותו יושב מול המסך ומתלבט איך לא להרוס את זה. ואולי גם תוהה, בינו ובין עצמו, אם אני לא גבר או מתחזה שסתם מושך אותו. החלטתי לעזור לו קצת.

'אל תדאג, אני לא מחפשת לגנוב לאף אחד זרע. רוצה לעבור לוואטסאפ?'

'זה כמו לעבור מהבר לדירה שלך.'

'מטפורה טובה. אנחנו נדלג על הבר האמתי, לדעתי. אבל הדירה שלי היא אופציה, אם יהיה נחמד במטפורה שלך.'

החלפנו מספרים והתחלנו להתכתב. הקלטתי לו הודעה, שיידע שאני אישה אמתית, והוא שלח לי תמונה שלו, בלי חולצה, למקרה שהיה לי ספק שהוא בן עשרים ושלוש. לא שהוא נראה רע. גוף יפה, משולש. קצת רזה, אבל לא כחוש. לאהרון היו כתפיים רחבות ובטן מלאה, כמו גורילה מבוגרת. הוא היה גדול ואוהב, מסוקס ומגורען, והקול שלו היה נוקש לי באוזן כאילו היה מורכב מפולי קפה הנשפכים לתוך סיר מתכת קטן. בן היה שונה, צנום בהרבה, אבל בכושר טוב במפתיע, חיוור מאוד, בעל פנים זוויתיות ושפתיים שהיו יכולות לבלוע את העולם. הקול שלו היה רך ונושף, חם, והיה הופך רותח במגע בעור התוף. קול שיכול להרגיע, כמעט כפי שידע לשלהב.

'אז מה, אמרת משהו על כישורים?' כתב לי כשהרגיש בטוח מספיק בכיוון של הערב. זה היה מצחיק, כי אם היה לו קצת יותר ניסיון, הוא היה מזהה מזמן שהוא עומד לזיין הלילה.

'כן, חולשה גברית. הם מתבלבלים בין כמה שהם נהנים ובין כמה שאני נהנית.'

'אז אולי תלמדי אותי קצת?'

'חסר בטחון?'

'תמיד אמרו לי שלדעת לשאול שאלות כשלא יודעים זה מצביע על בטחון עצמי גבוה, לא להפך'.

חייכתי למסך. אהבתי את התשובה. למרות שבתקופת חיים אחרת, הרצון ללמוד היה מוריד לי. למה, בעצם? אבל ידעתי את התשובה. כי אף פעם לא רציתי ללמד, תמיד רציתי גברים יותר חכמים ממני, יותר מנוסים, יותר יודעים. העיקר שיהיו יותר. אהרון היה יותר, הוא היה חכם מהחיים, מסוג הגברים שאפשר לסמוך עליהם בהכול, מלמצוא עורך דין טוב ועד להחליף את הברז. ובמיטה הוא גם היה שואל, אבל לא כי הוא לא ידע. הוא לימד אותי על אזורים בגוף שלא חשבתי שיש לי. בבטחון, ובהרבה סבלנות.

גם בן ידע. הוא היה מהות החכמה, עבורי. אבל לא החכמה של אהרון, אלא אינטליגנציה מזהירה, מהסוג שמשנה את העולם. תבונה של אדם שראה יותר מכל האחרים ועכשיו נאלץ לחיות בעולם קטן מדי למידותיו. וכשהוא נגע, היו לו רק תשובות. זה לא באמת שינה אם משהו מסוים לא היה לי נעים, זה היה חלק מהעניין. הוא ידע שהדרך שהוא יעביר אותי עד לאורגזמה היא חלק ממה שיהפוך אותה לכל כך טובה.

'תגיע אליי.' כתבתי לנועם. הקלדתי את הכתובת שלי. תוך שנייה הזמין לעצמו מונית ועדכן שיהיה אצלי בעוד עשרים דקות. התרוממתי מהספה והלכתי להתאפר. הייתי מעדיפה אם היו לי ארבעים דקות, אבל ידעתי להתארגן מהר כשצריך. בן תמיד דרש אותי מהר. אהרון היה סבלני. שניהם קיבלו גרסה מושקעת שלי. רק מושקעת בדרכים אחרות.

לבשתי חוטיני שחור וחלוק קצר, מזגתי לעצמי כוס יין לבן. בקבוק יין שקניתי לפני מעל לשנה, ולא פתחתי. כבר שכחתי מה הייתה מטרתו. לא משנה, הוא ישמש למטרה אחרת הלילה.

'היי, אני למטה', הגיעה ההודעה. אמרתי לו לעלות והשארתי את הדלת חצי פתוחה. ישבתי על הספה, רגל אחת שלובה, כך שהוא יוכל לקבל הצצה של ממש כבר בכניסה.

"פאק," הייתה התגובה הראשונה שלו. עיניים גדולות, קצת תמימות, שיער שחור מקורזל, גוף יפה. במציאות הוא היה פחות לטעמי בפנים, אבל בכל זאת חמוד. אני חושבת שזו הייתה ההליכה שלו שהורידה לי, קצת ברווזית. לא שהתכוונתי לתת לזה לקלקל לי את הערב. "את ממש אבל ממש שווה."

"מישהו הרוויח מציצה," חייכתי וסימנתי לו לבוא עם היד. הוא התקרב אליי, מנסה להעמיד פנים בטוחות. הוא רעד כשנגעתי בו. "תירגע, ילד, אתה תלמד הרבה הלילה."

פתחתי את הרוכסן של הג'ינס ואז את החגורה. הוא לבש בוקסר שחורים. גם אהרון היה לובש כאלה, רק ארוכים יותר. בן לא אהב תחתונים, העדיף פשוט לשלוף את הזין מתי שמתחשק לו. גם היו לו חגורות מורכבות יותר, שתמיד חירפנו אותי ונתנו לו שליטה מוחלטת על הרגע שבו הסקס יתחיל. עם אהרון זה היה פשוט יותר. הוא אהב לראות אותי פותחת לו את החגורה, להביט בי מוציאה את הזין מהאריזה הנוחה שלו ומתחילה לענג אותו בקצב קבוע.

משכתי את הבוקסר למטה. בניגוד לשניהם, נועם היה מגולח. גם בפנים, גם בביצים. הפנים המגולחות גרמו לו להיראות צעיר יותר, ושיער הערווה החסר לא תרם. אבל הוא כן גרם לזין להיראות גדול יותר, בנוסף. קצת מעוקל, נוטה הצדה, אבל יפה. תפסתי בו ביד אחת, הייתי יכולה להחזיק בו גם בשתיים.

היה לו ניחוח של ג'ל גילוח. משהו של ג'ילט, רק חזק מאוד. אולי זה גם היה האפטרשייב שלו. לאהרון היה ריח אחר לחלוטין, קצת לימוני, גבר של פעם כזה. הוא היה מגוון לפעמים בריחות, אבל תמיד העדיף ניחוחות חזקים, עוצמתיים. בן השתמש רק בבושם אחד, עדין-עדין וטיפה מתוק. רוב הזמן היה לו ניחוח של מנטה חריפה ואקליפטוס.

הענקתי לנועם מבט רב משמעות, הוא צפה בי, לחלוטין ממוסמר למקום. ליקקתי את הקצה של הזין, ליקוק אחד, ארוך, סביב הכיפה החשופה. נגעתי טיפה עם השפה התחתונה, רק מתגרה.

הוא גמר בבת-אחת, גונח ברגליים רועדות ומשפריץ לי על הפנים. לא הרסתי לו את האורגזמה, פמפמתי טיפה את הבסיס של הזין ונתתי לו את כל המופע. כנראה שהוא לא פרק לאחרונה, כי היה הרבה זרע. האיפור שלי די נהרס, והייתי משוכנעת שאני צריכה לחפוף, כי הרבה נכנס לי לשיער.

"סליחה, יו, אני מזה מצטער," הפנים שלו היו אדומות כאילו סטרתי לו. הזין החל להתרכך לי ביד. סחטתי אותו בלחיצות ארוכות שמשכתי עד תומן ואז שחררתי, בלי להגיב למילים. הוא המשיך להתנצל, "זה בדרך כלל לא קורה לי."

"הכול טוב, זה יכול לקרות לכל אחד," חייכתי. קמתי כדי לנגב את הפנים "שמחה שנהנית."

"אני..." המבוכה איכלה אותו. האמת שאם לא היה כל כך מבויש, כנראה שהערב היה יכול להמשיך, אבל לא הייתה לי הסבלנות לנחם אף אחד כרגע. "את רוצה שאני ארד לך עד ש... כאילו... זה יתאושש?"

"לא, זה בסדר, מתוק, נראה לי שאפשר לסיים את הערב כאן. כנראה היה יותר מדי פורפליי בהודעות." שטפתי את הפנים במטבח בזמן שהוא החזיר את האיבר שלו למקומו. "אתה רוצה משהו לשתות עד שהמונית שלך תבוא?"

"את בטוחה שאת לא רוצה שאני יעשה משהו גם בשבילך? אפשר אפילו סתם לראות סרט או משהו בינתיים," הוא דשדש באכזבה מאחוריי. ובזמן אחר, נדמה לי שזה היה נוגע בי, שהייתי נותנת לו את ההזדמנות שהוא כל כך צריך. אבל בן עבר לגור עם אישה אחרת בלי לחשוב עליי בכלל, אז לא הרגשתי שאני צריכה להתחשב באחרים. הדברים לא היו קשורים או הוגנים, ולי לא היה אכפת. רק רציתי שהזר הזה ייצא לי מהבית. הרגשות שלו היו פחות חשובים משלי, הלילה.

אז חייכתי שוב, וניחמתי אותו שגם מזה לומדים. והמונית שלו הגיעה אחרי כמה דקות. נשקתי לו על הלחי לפני שיצא, וידעתי, בלי צל של ספק, שהוא יתבייש במה שקרה כאן תקופה ארוכה. וסביר שזה ייפגע בביטחון העצמי שלו לא מעט.

לרגע היה לי חבל עליו. אבל לא מספיק הכרתי אותו בשביל שהתחושה תחזיק ואני הייתי מאוד חרמנית. לקחתי את הוויברטור שלי למיטה ודמיינתי את עצמי בין אהרון לבן, בין הניחוחות והטעמים שלהם, והסגנונות השונים בתכלית שבהם ידעו לגעת. וגמרתי תוך רגע, כמעט כמו נועם.

ואז בכיתי שעה שלמה והלכתי לישון. כי מחר החיים שלי היו חייבים להמשיך.

וזה לא משנה עד כמה היה נדמה לי כרגע שהחלק הכי חשוב בהם נגמר.