מכתב לאהבת חיי הראשונה
היה זה היום, יומיים לאחר שנפגשנו במקרה ברחוב, שראיתי אותך בבית הקפה. ישבתי עם החבר המפורסם והבחנתי בך בפנים, קטנה ועצובה מול מחשב נייד. אולי לא באמת היית עצובה, אבל התמלאת מאוד מאז האישה הצעירה שפעם הכרתי, והאור בעינייך הועם. אהבתי מאוד את האור ההוא.
שש עשרה שנה חלפו מאז שברתי את לבי עלייך. כמה פעמים ראיתי אותך מאז? באוניברסיטה כשהיינו צעירים, בהבלחים כאובים, על האוטובוס, אז לפני שמונה שנים, בקניון, מרחוק, לפני שלוש. אבל המפגש ברחוב היה אחר. הצצתי ימינה, וכמו אז, ביום הראשון ללימודים, לפתע היית. אמרת שלום מנומס, שלום של מכרים, ולא התרגשת כלל למראי. אולי הבחנת בי ראשונה, ואני זה שאיחר לשים לב. כרגיל.
