מסעות לי והזמן - החיפוש אחר האופטימיות 3 - הריקנות

"לי?" קולה של שיר היה אמור להדהד, אבל הוא התאדה לתוך העולם שהקיף אותן. היא לא הצליחה לראות את עצמה, שלא לדבר על רעותה. לא היה לה קר, גם לא חם. היא לא הרגישה כלום. הגוף שלה כאילו הפסיק להתקיים.

"הס." המילה בקושי נשמעה. יותר מלמול מצליל.

"לי, אני מפחדת," אמרה שיר, על אף האזהרה. "איפה את, איפה אנחנו?"

הריקנות סביבה נעה. המילים שלה נבלעו. משהו אכל אותן, היא הייתה בטוחה בזה. היא רצתה לצרוח, אבל המחשבה לעשות זאת נעלמה בבת-אחת, יחד עם הבהלה שלה. למה בעצם הייתה כל כך מפוחדת? לרגע לא הייתה בטוחה מי היא בכלל, ואז יד חזקה משכה אותה החוצה. שיר מצמצה ונפלה לרצפה, בולמת את עצמה בקושי בכפות ידיה.

"מה..." הפה שלה נפתח ונסגר, היא רעדה. "מה זה היה?" שיר הרימה ראשה וגילתה... שום דבר. לא חשיכה, לא אפרוריות, לא כלום. העיניים שלה סירבו לקבל את התופעה, הן זלגו והתמקדו בדבר היחיד שנראה הגיוני כרגע. אישה, מבוגרת ממנה בלא מעט שנים, במכנסיים ארוכים ובחולצה מכופרת ששרווליה מקופלים. לי.

"אנחנו במקום מאוד מסוכן," אמרה לי חרש.

"איפה?"

"בשום מקום." באה התשובה הסתומה.

"אני לא מבינה." שיר רצה לצרוח בתסכול, אבל השקט בקולה של לי כפה עליה ללחוש גם כן. השקט, ונימה קלושה של פחד. לי כמעט אף פעם לא פחדה. "בבקשה תסבירי לי?"

האנחה שנשמעה הייתה דומה לרשרוש דף. לי הושיטה לה יד, אותה שיר לקחה בשמחה רבה יותר משהייתה רוצה להפגין. "שיר, אי-פעם דמיינת מה נמצא בסוף היקום?"

"מה זאת אומרת?"

"אני מתכוונת, אי פעם חשבת איך זה היה אם הייתה יכולה להגיע לקצה שלו? לקצה ממש, למקום הכי רחוק שאליו היקום מגיע." כשראתה את ההבעה על פניה של שיר, חייכה מעט, קווקווים זעירים מופיעים לצד עיניה. "הוא לא אינסופי, את יודעת. יש לו גבולות. אני שואלת מה היה קורה אם הייתה מגיעה למקום שאליו אפילו הזמן עוד לא הגיע, גם לא המרחב."

"זה... אז מה יהיה שם? קיר כאילו? חלל?" שאלה שיר, לא מסוגלת לדמיין מעבר לכך.

"לא. קיר הוא משהו. חלל הוא משהו. כל דבר שתאמרי יהיה קיים. אבל אני מדברת על הקצה שבו שום דבר לא קיים. הזמן היה קורא לה: הריקנות."

השם נאמר בקול אבל לא נשמע לאוזן. הצלילים לא נבלעו, הם פשוט מעולם לא התקיימו. שיר קלטה אותו בכל זאת, איכשהו.

"איך הגענו לכאן?" שאלה ברעד.

"רציתי מקום שבו הזמן האחר לא יוכל למצוא אותנו. חשבתי שאולי לכאן היא ברחה, האופטימיות. לא חשבתי..." הבעתה הפכה דאוגה.

"שמה?"

"שתהיי בסכנה כזאת."

"אני?" שיר בהתה בה. לשנייה חשבה שהיא שוב נעלמת, ואז אחיזתה של לי בידה התחזקה. היא ממשית, היא קיימת. "מה-"

"מה אתן עושות כאן?" קול-לא-קול שיסע את מילותיה. הוא בקע מבין קווי מתאר של גבר. לא בדיוק שקוף, זה לא שהיו מסוגלות לראות דרכו. אבל אי אפשר היה להשתחרר מן הרושם שאין בתוכו כלום. קו צל של אדם, נטול תווים כמעט לחלוטין. "אתן לא צריכות להיות פה, אתן לא."

"אוה, שלום," אמרה לי בקולה המתנגן, הנעים. "אני לי, זאת שיר. אנחנו קצת טעינו בדרך. באנו לכאן כדי לחפש את האופטימיות."

"לא תמצאו אותה כאן, לא," אמר הלא-גבר בלא-עגמומיות. "זה המקום האחרון שאליו היא תבוא."

"אז מה המקום הראשון שאליו היא תבוא?" שאלה לי.

קווי המתאר היססו לרגע. נדמה היה שהם הבהבו. "את שואלת שאלות טובות. כן."

"תודה, יש לך תשובות טובות, כן?"

"הדרך שבה את מדברת..." קווי המתאר השתהו, מנסים להיזכר במשהו, אולי. "נעימה לי? אני חושב שכן, כן. אבל זה מסוכן מאוד. אסור לכן להיות כאן, אסור."

"למה, מה יקרה לנו?" שאלה שיר בחשש.

"את. היא מגנה עלייך, כן? היא נותנת כדי שאת תישארי, כן," אמר קווי המתאר והסתחרר מעט. "היא נותנת, את כבר כמעט לא."

"לי, למה הוא מתכוון?"

"לא תמיד צריך להרחיק עד לקצות היקום כדי למצוא את הריקנות, שיר," אמרה לי והביטה בה במעט עצב. "היא נמצאת בכל האנשים, במידה זאת או אחרת. בגלל זה בדרך כלל זה לא מסוכן לעבור לידה. היא לוקחת קצת לעצמה, ורוב האנשים מלאים מספיק, או מתמלאים מספיק. אבל יש כאלה שכבר התרוקנו. אותם היא לוקחת. כמוהו."

"כן, כן," רחש קווי המתאר. רגע היו לו עיניים, רגע פה, אף פעם לא יותר מתו אחד במקביל. "פעם הייתי. פעם היה עתיד. פעם היה לי פעם."

"אבל למה אני בסכנה במיוחד?" שאלה שיר. היא לא רצתה להתבונן בקווי המתאר המשתנים, הם הפחידו אותה נוראות, אבל עיניה נהו אחריהם, מחפשות אותם בכל פעם שניסתה להסיט מבטה.

"כי את כמעט ריקה, שיר," המילים היו שקטות, קשות. לי הייתה מרככת אותן לו הייתה יכולה, על אף העבר שעמד ביניהן. "כבר תקופה ארוכה, נכון? זה רק החמיר כשהתחלת לרדוף אחרי הזמן, כשהצלחת להחליף אותו. נשאר בך כל כך מעט. בקושי אכפתיות, קצת חרטה."

"מ... מה... לא, לא, אני מרגישה הרבה דברים, אני לא..." שיר גמגמה, המילים נעלמו מלשונה, וגם פיה הלך בעקבותיהן, אבל לי לחצה את ידה שוב, והיא חזרה להתקיים.

"גם את, גם את," רחש קווי המתאר כהד. "כמוני."

"לא..." הבהלה אחזה בשיר, מילאה אותה. "לא!" היא צעקה והחלה לרוץ, נוטשת את ידה החמימה של לי.

"שיר!"

אבל שיר כבר נעלמה לתוך הלא-ערפילים.