מסעות לי והזמן - החיפוש אחר האופטימיות 4 - לבד
ככל שהלב רחב יותר, כך נדרש עבורו זמן ארוך יותר להתרוקן. אך האם אי פעם ניסית להתהלך בעולם ריקה כל כך? הריקנות צועקת: מלאי אותי! וכל דבר יספיק לה. געגוע, משקה, חרטה, העיקר לא להיות ריקה. כן, גם בהלה יכולה להספיק, לעת עתה.
שיר הייתה מבוהלת. פחד לא נותר בה הרבה, הוא דלף מתוכה ראשון, מותיר טיפות הזולגות לאטן לעבר חור ניקוז ההולך ומתרחב. אבל הבהלה עוד הייתה. היא הרגישה בה, נאחזת בייאוש, בעוד זיכרונות הלכו וזרמו מתוכה. הזמן האחר, לי, הזמן, החיים שקדמו לכל אלה. הנה שם, הרחק בלא-כלום, ילדה בודדה השקועה בספרים. נמלטת מהצעקות בבית, מהאשמות, המילים הקשות. בגללך אבא עזב, בגללך אנחנו לבד.
לבד. המילים היו גם בבית הספר, בחצר, בהפסקות, ברחובות. חדות, קשות, אטומות, היו סוגים רבים, אף פעם לא טובים. מכוערת, טיפשה, אסטרונאוטית, מוזרה, מוזנחת. הן סדקו אותה, אבל לא ריסקו. היא מילאה את הסדקים, איכשהו. אוטמת את עצמה, מתקשחת. תמיד קצת באיחור. חלקים ממנה כבר דלפו אז. היא כלאה את העצמי שהספיקה להציל. לא היה אכפת לה שכבר לא היה פתח לספרים, לחברים חדשים, לרגשות נוספים. המעטה שלה היה חזק. המגן שלה. דבר לא פגע בה עוד, ודבר לא היה יכול להיכנס או לצאת.
אי פעם ניסית להסתובב בעולם ריקה כל כך?
