פריזמה - פרק 1 - טיוטה

פן הביטה בשורת המועמדים האחרים בעצבנות. היא ספרה שבעה עשר בשדה הטרשי שבו עמדו, רובם צעירים ממנה. התעודות שלה סיפרו שהיא בת שמונה עשרה, אבל האמת שכבר הייתה בת עשרים. היא לבשה מעיל ארוך שהיא קיוותה שלא נראה חשוד מדי. הכלים שהחזיקה תלויים בתוכו הכבידו עליה, אבל משקל חצי הלבנה שהחזיקה בכיסה הפנימי ניחם אותה. היא דחפה אותה לתוך גרב ארוך במיוחד, ובמידת הצורך חשבה שתוכל להשתמש בה כנשק.

הבוחן היה מרצה בבית הספר. היא לא הייתה בטוחה מה הכוח שלו, אבל הוא נע בחן וברוגע של אדם הרגיל להחזיק ביתרון. גבר גבוה ששיערו מאפיר, כתפיו היו זקופות מאוד ועיניו נוקבות. זה הדאיג אותה. היא הייתה מעדיפה אם היה מישהו פחות מנוסה, פחות מתבונן.

"שם?" הוא שאל את אחד המועמדים בשורה. נער רזה, אולי בן שש עשרה.

"סימור, אדוני."

"ואיך תעדיף להיבחן?" שאל הבוחן. זאת הייתה שאלה חשובה, למרות שבדרך כלל היו משיבים לה באותו האופן. הדרך הכי קלה להתקבל הייתה פשוט להדגים כוח. זה היה חושף את המועמד מול שאר המתבוננים, אבל זה דרש הרבה פחות טרחה מהאפשרות השנייה. האפשרות שפן עמדה לבחור.

"הדגמה," אמר סימור. הוא לא נראה מתוח מדי, רק חסר בטחון. פן חשבה שזה די מרשים. היא עצמה הזיעה נוראות, ולא בגלל המעיל.

"בהצלחה."

הצעיר עצם עיניו, נשם עמוקות, רכן וחפן בוץ מהאדמה. הוא לש אותו זמן מה, עד שנוצרה דמות בין ידיו. אז נשף את הנשימה שהחזיק בתוכו, והדמות התעוררה לחיים והחלה להתרוצץ בכף ידו.

הבוחן הנהן. "מרשים מאוד."

"מה, איך עשית את זה?" שאל המועמד אחריו. הוא היה מבוגר בכמה שנים, אולי בן-גילה של פן. "זה קסם, או יציקה? או... או...."

הנער נראה כאילו הוא עומד להשיב, אבל הבוחן הרים ידו. "אתה לא חייב לספר, אתה יודע."

הוא השתתק בהכרת תודה, אבל המשיך להחזיק בדמות המתרוצצת בכוח. תנועותיו נראו אטיות, עייפות, כאילו נטשה החיות את גפיו. יוצק, פן הייתה משוכנעת. אבא סיפר לה שכדי להעניק תכונה לחפץ דומם הם חייבים לאבד אותה בעצמם. מה שניתן ליציר הבוץ אבד לו. בגלל זה הוא ממשיך להחזיק בו, הוא רוצה לקחת את כוחו חזרה כשאף אחד לא יסתכל. מעניין מה בדיוק הוא העניק לו, חיים, תנועה? פן ידעה שמעט מאוד יוצקים יכולים לצקת יותר מתכונה אחת.

הנבחן אחריו השתתק כשהבוחן בלם את שאלותיו לסימור. הוא גם בחר להדגים את היכולות שלו. הוא שילב זרועותיו, משך בכתפיו והכה באדמה בכף רגלו. סדק ארוך נפער בקרקע, נמשך מקצות אצבעותיו ועד לאופק הנראה לעין. הבוחן פסע הצדה בשלווה וסימן דבר-מה במחברת קטנה שהחזיק בידו.

"מעניין," אמר הגבר שעמד לצדה שלה פן. היא הציצה בו. בחור גבוה, עור שחור ועיניים כהות מאוד. כהות מדי, בקושי היה לובן בתוכן. הוא כנראה היה הנבחן המבוגר ביותר מלבדה. היא אהבה את הזיפים שלו ואת השפתיים העבות, שנראו כמו שתי כריות מרשמלו ורודות שנצמדו זו לזו. כזה גבר יפה, הרהרה. היא הסיטה עיניה. "מה מעניין?"

"אה," הוא היה נבוך שדיבר בקול רם. "שום דבר." עיניו השחורות המשיכו לבחון את הסדק באדמה.

"אתה חושב שהוא ניסה להעמיד פנים שיש לו חוזק-על, אבל אדמה לא נסדקת ככה כשמכים אותה," ניחשה פן.

הגבר היפה הפנה את עיניו אליה. הוא משך בשולי המעיל הקצר שלבש, שהיה צמוד מאוד לגופו. "את מאוד חדה. אבל למה אמרת את זה בקול רם? את יודעת שאחר כך המידע הזה יהיה חשוב."

"גם חברים זה דבר חשוב," היא חייכה. היא קיוותה שהיא לא נשמעת פלרטטנית. היא גם קיוותה שהוא לא יכול לראות כמה היא מזיעה מתחת למעיל. או להריח. היא חבשה כובע צמר שהסתיר את שיערה השחור הארוך, ובלאו הכי קשרה אותו היום בזנב סוס. היא לא בדיוק נראתה במיטבה. "אני פן," היא הציעה יד.

הוא בחן את היד, אבל לא לחץ אותה. "גריפית'. תדאגי לעצמך, פן."

פן משכה את ידה לאחור. היא לא הייתה נבוכה מהדחייה. מה גם שהבחינה שגריפית' נראה משוחרר יותר עכשיו. שניהם צפו בנבחן הבא, שהיה נבחנת. בחורה שרירית שלבשה רק גופיה ומכנסיים צמודים, למרות הקור.

"מה את אומרת?" שאל גריפית'. פן הרימה גבה. ניסיון להיראות ידידותי, או דרך להוציא ממנה מידע?

הבחורה השרירית חיפשה סלע מספיק גדול. היא מצאה אחד, גדול ממנה פי שתיים, במרחק-מה מהשורה, אבל כשהניפה אותו באוויר ביד אחת איש לא התרשם. כדי לפצות על כך אחזה בו לפניה, הושיטה את ידה השנייה, וריסקה אותו לחתיכות בלחיצה אחת חזקה. הבוחן הנהן ורשם במחברתו.

"כוחות על הם הכי נפוצים, אז סטטיסטית לרוב הנבחנים יהיו כאלה. יש לה חוזק, אבל ראית איך היא נזהרה לרסק את הסלע מולה ולא מעליה? והיא לא הכתה אותו באגרוף. הגוף שלה לא עמיד באופן מיוחד," אמרה פן. שפתו התחתונה של גריפית' רעדה קלות, כאילו עמד לחייך ומנע זאת מעצמו.

"את ממש טובה. את הכוח היה קל לראות, אבל לא שמתי לב לשאר."

"זה עוזר לדעת מראש את ההתפלגות באוכלוסייה," אמרה פן.

גריפית' שיחק שוב בדשי מעילו. "סטטיסטיקה? זה לא משהו שרק דרגים נמוכים טורחים ללמוד? בירוקרטים."

"או גאוני-על," השיב פן בזריזות.

"אז את גאונה?"

"לא," אמרה. אלה היו נדירים מאוד. הדבר האחרון שהיא רצתה זה שיניחו שיש לה כוח כל כך חשוב. "אבל זה שימושי להרבה תחומים. אני לא מספיק מתנשאת כדי להעמיד פנים שאפשר לפתור כל בעיה עם הכוח הנכון."

הבוחן המשיך להתקדם עם השורה. עוד ארבעה נבחנים עם כוחות-על. נער עם ראייה מוגברת, נער עם גוף עמיד במיוחד לנזק, בחורה שהייתה יכולה לרוץ שעות בלי להתעייף, נערה, כמעט ילדה, שהחלימה במהירות מחתכים. הם לא עמדו להגיע רחוק. אלא אם הסתירו כוחות נוספים. הילדה אולי עוד תתחזק עם הגיל. המתחדשים שפן ראתה היו חזקים בהרבה ממנה.

הבא בתור היה משתמש צ'י. הוא לא הסתיר זאת אפילו. הוא ריחף באוויר בחיוך מתנשא, וחיזק את שרירי זרועותיו עד שהיה מסוגל לרסק סלעים בלי להיפצע. חלק מהנבחנים פלטו קולות הערכה. לא כל משתמש צ'י היה כל כך חזק.

"את נראית בחורה מגניבה, פן. ואני לא אומר שאת טועה, אבל אל תדברי ככה ליד אנשים אחרים. זה נשמע כמו תירוצים של מישהי עם כוח חלש," אמר גריפית'. תורו עמד להגיע. הוא הסתובב לבוחן. פן האדימה. שוב החלה להזיע מתחת למעיל. כל עוד שוחחו, העצבנות שלה פחתה.

"איך תרצה להיבחן?" שאל הבוחן.

"אני רוצה לעמוד באתגר," אמר גריפית' בקול נוקשה. זו כנראה הייתה דרכו להסתיר את המתח שחש. אף כי פן הייתה יכולה לראות אותו בכל מקרה בדרך שבה זקף את כתפיו. הוא הצליח להותיר את כפות ידיו משוחררות, הבחינה, בלי לקפוץ אותן לאגרופים. הייתה לו שליטה עצמית.

תשובתו משכה מבטים משאר הנבחנים, אבל הבוחן עצמו רק הנהן לאט. פן הייתה המומה. היא חשבה שהיא תהיה היחידה שתעז לבקש את האתגר. הסיבה היחידה לבחור בו הייתה כדי להסתיר את הכוח, או הכוחות, שלך. המנהג היה עתיק-יומין, מעידנים שבהם התחרות בין בעלי-הכוחות השונים הייתה קטלנית, לא רק מעמדית. אבל הצרה באתגר...

"אני לא מנסה לשנות את דעתך," אמר הבוחן. "אני רק מזכיר לך שהאתגרים נבחרים מראש, ואנשים כבר נהרגו במהלכם. זה לא תמיד שווה את המאמץ. אין שום בושה בבחירה בהדגמה, זה לא מוריד מערכך."

פן ידעה שרק אחד לעשרת אלפים מועמדים בחר באתגר בשנים האחרונות. ולפחות חצי מאלה שבחרו בו נפצעו או נהרגו במהלכו. זאת לא הייתה שיטה פופולרית, והיו דיבורים על לוותר עליה לחלוטין. אבל עוד היו בעלי-כוחות שדבקו במנהגים הישנים. ורוב מי שנפצע או נהרג היו מועמדים שהעריכו את עצמם יתר על המידה.

"אני אהיה בסדר," אמר גריפית'. "מה אני צריך לעשות?"

זה שינה לה את התכניות? היא חשקה שיניים. תיאורטית, זה לא היה אמור. אולי זה אפילו יועיל לה. הם לא יקבלו את אותו האתגר, אבל אולי היא תוכל להעריך מה גודל המשימה שתעמוד בפניה.

הבוחן הוריד את המחברת. "קוראים לי רייס. אני יוצק וקוסם. מה שמך?"

מלמול נרגש עלה מהצופים. גם יוצק וגם קוסם? כל אחד מהכוחות הללו היה לא נפוץ בפני עצמו, אבל שניהם גם יחד?

"גריפית'."

"גריפית', אני עומד לעשות משהו שיסכן את חייך. רשמית, מרגע שהאתגר החל, אני לא יכול לעצור אותו. אבל אם תחליט להיכנע, אני אאפשר זאת."

"אני מבין. תודה," גריפית' נשאר בתנוחתו הזקופה. שאר הנבחנים התרחקו מהם, מתיישבים על האדמה. פן הצטרפה אליהם, אבל נשארה עומדת. המעיל שלה היה מאוד לא נוח לישיבה, והיא לא הייתה בטוחה שהגבשושיות לא יסגירו אותה אם תניח אותו על הקרקע.

רייס נשף לתוך כף ידו. פעם אחת, פעמיים, שלוש. בכל נשיפה הוא פלט להבה ולכד אותה בידו, זו הלכה וגדלה, עד שהיה נדמה שהוא בכלל מלטף את גבו של יצור ענק ולוהב, לא מחזיק אותו בכפו. גריפית' התבונן מעלה ביראה. אבל רייס לא סיים, הוא הושיט כף נוספת, ויצר יצור נוסף. ואז עוד אחד, ועוד. עד שגריפית' היה מוקף.

"הוא צריך להילחם בכל אלה?" שאל סימור, שכבר הספיק לבלוע מחדש את בובת הבוץ הקטנה שלו כשהאחרים היו מוסחים.

"אה, הקהל. ביקשת אתגר כדי שלא יהיה קהל," מלמל רייס. מפלצות האש המתינו במקום, חסרות חיים לעת עתה. הוא נקש בידו ואחת מהן התפרקה והפכה לקיר להבות שהסתיר מהם את המתרחש. חלק מהנבחנים נאנחו באכזבה, חלק בהקלה.

"זה מטורף, זה בכלל לא מתחשב בכוח שלו!" אמרה הנערה בגופיה.

"כן, הוא יכול להיות סתם קורא מחשבות. זה כאילו אתגר סופר מוטה לכוחות מסוימים," אמר נבחן אחר.

פן השתדלה שלא להפגין את מחשבותיה. היא עמדה בקצה השורה, ממששת את כיסיה התפוחים בחוסר-אונים. זה באמת היה מטורף. וגרוע מכך, זה לא היה אתגר שהיא באמת הייתה מסוגלת לעבור. היה לה אקדח-הלם וגז פלפל, כמה כלים, אבקת שריפה... מה מכל אלה היה עוזר לה במצב כזה? למה היא חשבה שהתכנית שלה שפויה?

אמא תמיד אמרה לה שמחשבה זריזה ותושייה חשובים יותר מכל כוח, ואבא התעקש שבעלי-כוחות הם עצלים מטבעם, שהתלות מונעת מהם להתפתח. אבל בגטו של 'אלף' הדברים האלה נשמעו הגיוניים כי הם לא היו צריכים להתמודד עם בעלי-כוחות לעתים קרובות.

לא שבעלי-הכוחות קראו למקום גטו. היה מותר לצאת ממנו, זה לא היה אסור בחוק. זה פשוט היה רעיון גרוע. לא היה מקום בסינגלר שבו בני-מינה נהנו מאוטונומיה כזאת. ובכל מקום אחר, האפליה נגדם הייתה אוטומטית, נטולת מחשבה. אפילו לא בהכרח מכוונה רעה. ריגה הסביר לה את זה פעם. זה כמו שלא יהיה הגיוני לקחת קטוע-יד לעבוד בבנייה. הנכות תפריע לעבודה, והוא תופס משבצת של אדם שלם. אולי מחוץ לסינגלר זה היה אחרת, אבל אביה טען שנורמים בקושי קיימים במקומות אחרים. סינגלר הייתה יוצאת דופן, לכאורה לטובה. אולי זה היה נכון.

מחשבות שלא היה בהן טעם. האלף כבר לא קיים.

משהו התרחש מאחורי חומת הלהבות, היה אפשר לשמוע צליל כלשהו מעל המיית האש, תנועת אוויר? פן לא הייתה בטוחה. מה היא הייתה עושה במצב הזה? הכניעה לא הייתה באופייה. לגריפית' היה כוח, משהו שהוא לא רצה שאחרים יראו או יידעו על קיומו. אם היה חזק דיו, אולי באמת היה מסוגל להביס את כל יצירי האש שהקיפו אותו. אבל זה לא היה נראה לה הגיוני שהאתגר יהיה כל כך מוכוון לחימה, כל כך צר. בוודאי היו עוד דרכים, היא צריכה לראות בזה חידה. חידות אפשר לפתור, לא אמורים להרביץ להן עד שמקבלים תשובה.

יוצק וקוסם. שילוב מאוד מסוכן. יוצקים יכולים להעניק תכונה לחפצים, לפעמים אפילו מספר תכונות. הם גם יכולים לקחת תכונות, אם החפץ מסכים. אבל לשם כך נחוץ מתקשר. היא הרהרה בכך עוד, מנסה להיזכר בדברים שאביה אמר. קוסמים תלויים בחוסר ידע. עובדות מוגמרות לגבי המציאות מחלישות אותם, אם מפענחים את הדרך שבה הם מכופפים אותה, הקסם נעלם. לכן מתבוננים רבים הם סכנה לקוסם. אז... אם גריפית' יפענח את השיטה שבה הקסם של רייס עובד, הוא יוכל לבטל אותו? המחשבה עוררה בה התרגשות. הנה דרך אחת שבה אפשר להתגבר על האתגר הזה. קורא מחשבות היה יכול לנטרל אותו מיד.

קיר האש נעלם באחת. רייס וגריפית' עמדו זה לצד זה, יצירי האש נעלמו כלא היו. רייס נראה... מאובק? חשבה פן. כאילו נפל והתגלגל. גריפית' חייך, ללא פגע. שיניו היו מאוד לבנות בתוך פניו הכהות. לא עברה יותר מדקה מאז האתגר החל.

"טוב," אמר רייס וניקה את בגדיו. הוא הצליח לשמור על ארשת פנים ניטרלית, אבל פן הצליחה לזהות שהתרשם עמוקות ממשהו. "זה היה מעניין. גריפית', אמרת? אתה עובר."

הנבחנים האחרים נראו כאילו הם עומדים לשאול שאלות, אבל רייס העביר עליהם מבט ורק אמר בשקט, "לא זכור לי שהבחינה הסתיימה. יש כאן נבחנת אחת שעדיין עומדת, אז היא, לפחות, לא עומדת להיכשל."

הם התחילו לקום על הרגליים. פן חייכה, אבל החיוך היה דק. היא עמדה לבקש את האתגר, ולא בטוח שרייס יהיה נעים אליה במיוחד ברגע שהוא יתחיל. היה לה רמז, תחילתו של רעיון איך היא תתמודד איתו. היא רק צריכה לפענח את הקסם שלו. אולי גריפית' יודע מה מקורו? אבל לא, אין לה זמן לשאול, והוא כנראה בלאו הכי לא היה מוכן לעזור. כל אחד לעצמו, זה העולם שלהם, כל כך הפוך מהאלף.

מרבית הנבחנים היו עדיין חצי שפופים ובתהליכי קימה כשהפיצוץ הכה. האור היה מסנוור, פן הגנה על פניה מהחול שניתז לכל עבר. כשהיא פקחה עיניים, רובם שכבו אפרקדן על האדמה, על הגב או הבטן. מתים או חסרי הכרה? תהתה, אבל לא היה זמן לשאלות.

בין הנבחנים ובין רייס וגריפית', עמד גבר גבוה. הוא החזיק בידו מטה משונה, מתכתי, ולבש בגדים שחורים מבד שלא הצליחה לזהות. עיניו היו מוסתרות מאחורי משקפיים צמודים, אלקטרוניים.

פן קלטה את הפרטים עוד לפני שהספיקה לעבד אותם במחשבותיה. רייס היה בהכרה, על ידיו וברכיו, גריפית' היחיד שעוד עמד מלבדה, אבל הוא נראה סחרחר, כאילו עמד ליפול בכל רגע. אחד או שניים מהנבחנים האחרים עשו מאמצים חלושים להתרומם, אבל לא הצליחו לנוע מתנוחת השכיבה סרוחת האיברים שבה היו שרויים.

היא הופתעה מכך שלא נפגעה יותר בעצמה. פרט לרעש ולהלם, לא הרגישה כאב כלל. אולי משום שעמדה בקצה הקבוצה, נחסך ממנה הגרוע מכל.

"שלוש מטרות נותרו עומדות," אמר הגבר. הוא לא דיבר למישהו מהם. "שתיים פוטנציאליות. מתחיל איסוף."

הוא הכה במטה פעם אחת את האדמה וגל הדף נוסף התפשט סביבו. פן התכוננה לכאב, אבל הוא לא הגיע. היא מצמצה. כל הנבחנים בצד שלה הפסיקו לזוז. בצד האחר, רייס בקושי הצליח להרים את פניו אליהם, בעיניים פוזלות מייסורים. גריפית' עוד עמד איכשהו. הוא הבהב לרגע, ואז הופיע במקום אחר, מאחורי הגבר, ותפס אותו מאחור.

"בשם האחר, אתה חזק," קרא הגבר. אבל הוא לא נראה מוטרד. ברגע שגריפית' אחז בו, ברק חלף בבגדיו השחורים של הגבר, והעלם נהדף לאחור בצעקה חשוקת שיניים. "אולי זה אתה, באמת. אין ברירה."

הגבר שלף דבר-מה מתא נסתר בחגורתו. פן חשבה שראתה גלולה שחורה בין אצבעותיו. "היי, פספסת אותי!" ניסתה להסיח את דעתו. היא התקדמה מספר צעדים, אבל החשש האט הליכה לדשדוש. הגבר בקושי סובב אליה מבטו, הוא השליך את הגלולה לעבר גריפית', שהצליח לחמוק ברגליים כושלות. זה לא שינה. ברגע שהגלולה פגעה באדמה, גל עשן שחור התפשט מתוכה, נהדף במעגל הולך ומאיץ. העשן שיטח את רייס, ששכב קרוב מדי, לאדמה. הבוחן המבוגר החל לפרכס. גריפית' היה הבא בתור להיפגע, הוא הושלך מספר מטרים באוויר ונפל חסר הכרה. שאר הנבחנים היו רחוקים יותר, אבל הם לא חמקו מההשפעה. אף שכבר היו חסרי הכרה, פן ראתה אותם מתעוותים ומתפתלים כשהגל פגע בהם. ואז הוא פגע בה והיא...

מצמצה. כלום. לא קרה לה כלום.

הגבר האוחז במטה עטה מבט נדהם אף יותר משלה. "שניים כמוכם? איך?" הוא נחפז לשלוף עוד גלולה שחורה, אבל פן כבר רצה אליו. היא פתחה את מעילה תוך כדי ריצה, שולחת יד לכיסו פנימי.

הגלולה פגעה בה ישירות בחזה. היא סגרה את המעיל סביבה ביד אחת, לא מאפשרת לעשן לחמוק החוצה. ההדף דחף את הבד הכבד בכוח וכמעט הרים אותה באוויר, אבל היא לא שחררה. היא לא הייתה בטוחה אם מישהו מהאחרים נשאר בחיים, אבל היא חשדה שעוד מנה אחת תהפוך את השאלה למיותרת. בידה האחרת הניפה את נשקה הסודי. חצי לבנה אדמדמה בתוך גרב ארוך מבד שחור. הגבר הגבוה הספיק רק לפעור פיו לפני שהנשק המאולתר חבט הישר בראשו. הוא צנח באחת. הגרב הוכיח עצמו יעיל ככל אחד מנשקיו המשונים.

פן נשארה עומדת לבדה, מתנשפת. עשן שחור דלף מהנקבים במעילה בזרם דקיק. הוא איבד את תנופתו, לכן שחררה את דשי המעיל והניחה לו לרחף לשמיים באין-מפריע. למספר רגעים צפתה בגופים השרויים על האדמה סביבה. היא הייתה צריכה לבדוק מה מצבם, לקרוא לעזרה. צריך להתקשר למסדר, שישלחו ניידת ואמבולנס. או מה שיש להם כאן במקום אמבולנסים וניידות. מכוניות לא היו דבר מאוד נפוץ מחוץ לאלף. לא היו צריכים אותן כאן.

המטה שבעזרתו תקף אותם... היא כמעט רצתה לקחת אותו לעצמה. אבל הוא היה כל כך בולט. היא רכנה מעט והציצה בגבר חסר ההכרה. הוא היה יותר צעיר משהיה נדמה לה בהתחלה, אולי מבוגר ממנה בעשר שנים. הקרחת הטעתה אותה, ואולי גם המבט המאיים של משקפיו האלקטרוניים. הבד של בגדיו היה משונה, היא חששה לגעת בו אחרי מה שקרה לגריפית'. החגורה שלו הייתה עשויה תאים קטנים, הבחינה. משם שלף את הגלולות השחורות.

גריפית' גנח וזע מעט. פן לא עצרה לחשוב, היא רכנה קדימה והסירה את החגורה בנקישה זריזה. המנגנון לא היה מסובך. מזכיר את החגורות של אביה. לחיצה קלה ומשיכה מהירה, והיא הייתה בכיס הפנימי של מעילה. היא בעטה במטה והרחיקה אותו מהישג ידו של הגבר חסר ההכרה, ליתר בטחון.

אז רצה אל גריפית'. הוא השתעל ונשם נשימה עמוקה. "אתה בסדר?" שאלה ורכנה לצדו.

"אני... הראש שלי מתפוצץ, אבל אני בסדר. מה קרה, מה עם האיש שתקף אותנו?"

פן העבירה מבטה אל הגבר חסר ההכרה בזמן שעזרה לגריפית' לקום. "הוא... אה... מנוטרל."

הוא נעצר באמצע התנועה ופער את עיניו הכהות כשהבין במה הוא מביט. "וואו. לא פלא שהיית כל כך פתוחה. את עד כדי כך חזקה?"

היא משכה בכתפיה בצורה לא מחייבת. "לא ממש," אמרה, ונדמה שהמילים רק חיזקו את הרושם ההפוך. "בוא נתקשר ל... מי שצריך," סיימה את המשפט בחולשה. כמעט ופלטה את המילה משטרה.

"מה שתגידי," אמר גריפית' ונד בראשו. "אני לא יודע מה היה הכוח של הבחור הזה, ואני לא יודע מה שלך, אבל אני לא חושב שאי פעם נתקלתי במישהי כמוך."

זה כנראה היה נכון, חשבה פן. חסרי כוחות כמעט אף פעם לא יצאו מהגטו של אלף.

ועד כמה שידוע לה, מאז האסון שהכה בהם לפני חודשיים, היא גם הייתה האחרונה שנשארה.