תובנה פתאומית

אי-אז, כשהייתי צעיר, האמנתי שהעולם תמיד יוותר במקומו ואני במקומי. עד שבאחד הבקרים גיליתי שמה שהיה נראה כמו אדמה יציבה בכלל היה מצב זמני, ובעצם כולנו נופלים מבעד לחלל ומקווים לטוב, או לכל הפחות לכך שלא יהיה יותר רע. התגלית הייתה קרובה מאוד למועד גירושיהם של הוריי, מה שכנראה גרם להם להישאר בזיכרוני בכזו חיות.

לאחר מספר שנים של ניסיון להיאחז בדברים אחרים שנראו יציבים: קירות, ערכים, אנשים – הבנתי שבעצם מדובר במצב מוצלח למדי, ואולי עדיף שהחיים ישתנו כל הזמן. ואם לא החיים, אז אולי אני עצמי, כי כך יש סיכוי לשיפור כלשהו בחיים. את תובנה זו אני זוכר היטב, כי הייתה קרובה במקרה לפעם הראשונה שבה אישה שברה את לבי.

למשך זמן מה הייתי מרוצה מאוד מהתובנה החדשה, עד שהתבוננות ארוכה בלילה אקראי חשפה בפניי עובדה נוספת: אם שינוי הוא בלתי-נמנע, סימן שיש דבר אחד קבוע בעולם, ואותו, לכל הפחות, איני יכול לשנות. ואם יש דבר אחד שאינו ניתן לשינוי, סביר שיהיו גם אחרים. כאלה שגם אם אמתין לנצח, לא ישתנו. אמי נפטרה, פחות או יותר, במועד מטלטל זה, וזו ודאי הסיבה לכך שאיני מצליח לשכוח אותה.

בתקופה האחרונה התמדתי מאוד בשיטה המדעית, ובדרך זהירה של ניסוי-וטעייה, בחנתי כמה פעמים אוכל להרוס את חיי ולשקם אותם לפני שהדבר יהפוך בלתי-אפשרי. תוצאות הניסוי היו מאלפות – התברר שגם כאשר ניתן לבנות מחדש חיים הרוסים, לא תמיד אפשר להשיב אותם לאותה הצורה שבה היו בעבר – אך נאלצתי לקטוע אותו באיבו כשהבחנתי, כמעט במקרה, שהעולם הוא בעצם מקום יציב בהחלט, בו האדמה אמנם זעה, אבל תמיד מחזיקה אותנו על גביה, וגם כשנדמה שהיא נשמטת מתחת לרגלינו, או שהעולם קורס, או החיים נהרסים, מדובר במטפורות. ובסופו של יום, כל עוד אדם מתבונן סביבו ונותר עומד, כנראה שיהיה בסדר. על אף שדברים משתנים, על אף שהשינוי הוא קבוע ותכופות בלתי-הפיך.

לפחות, בסדר עד הפעם הבאה שבה יפסיק להיות כזה. ופעם כזו אכן תבוא. ואז תחלוף.

אני מקווה לזכור את התובנה הזו בעוד מספר שנים. אולי אקשר אותה לאירוע כלשהו בהווה. לאהבה, לדוגמה, או לשקט. כזה שאיני זוכר כמותו, מאז שהייתי צעיר.