על השבוע שנמשך נצח
הזוג היה מגיע לבית הקפה בכל בוקר. הכרתי אותם היטב, אף כי מעולם לא שוחחנו. הייתי עד לפגישתם הראשונה באותו בית קפה ממש. היה זה הרגל מרגיז של מחשבותיי שגרם לי להתבונן בהם, להתמקד בתחילת דרכן של אהבות במקום בכתיבתי.
כרוב ההתחלות, לא הייתה מהולה זו בדרמה. היה בה דבר-מה כמעט אגבי. יש בכך מן תסכול, באופן בו אינך יודע כיצד המעשה חסר-המשמעות ביותר עשוי להוביל את נתיב חייך. שני אנשים הגיעו בנפרד לבית הקפה בבוקר, נושאים על גבם תיקים. בכל תיק נח מחשב נייד. שניים משולחנות בית-הקפה עמדו ליד שקעים, רק שולחן אחד היה פנוי. בשולחן השני, ישבתי אני.
שניהם ניגשו אל השולחן באותו זמן. מבטי, שעד כה היה מרוכז במסך המחשב, התרומם מאליו. ראיתי אישה צרת מותניים, שיערה חום בהיר ופניה יפים ורכים מאחורי משקפיים שקופים. לצדה הלך בחור גבוה ממנה אך במעט, שיערו שחור ועורו כה חיוור עד שהיה מקום לתמוה מה מעשיו בחוץ בשעות היום. גם הגבר גם האישה, עצרו ברגע שהבינו כי הם בדרכם לאותה מטרה.
הם חייכו במבוכה. איש לא רוצה לדרוש את זכות הראשונים בחוסר-נימוס. הגבר היה הראשון להישבר, ובאצילות-מה הציע לוותר על מושבו. עיניה חייכו אליו כשסירבה להצעה והשיבה באחת משלה: הם יחלקו את השקע, ואת השולחן. שעה הוא, שעה היא.
הוא הסכים מיד. אולי כי לא רצה לצאת לחפש מקום אחר, אולי משום מראה שפתה העליונה הנחה מעדנות על פני רעותה, הבולטת קמעא. כך-או-כך, התיישבו שניהם והוציאו את המחשבים הניידים שלהם. שלה היה רחב וגדול ממדים, שלו קטן וקל. מעצבת גרפית ואקדמאי, יכולתי לספר, אך שתקתי.
הוא שלח את המבט הראשון. עיניו החומות בוחנות את פניה בזריזות, כאילו כדי לוודא את מחשבותיו בנושא. נדמה שהפרטים שגילה מצאו-חן בעיניו. היא הבחינה בכך, והציצה בו חזרה שנייה אחר שהשפיל מבטו.
מעשה זה היווה יריית-פתיחה למשחק שנמשך מספר דקות, בו כל אחד בדק בתורו כי השני עודנו מביט לעברו. לבסוף, כבהסכמה מראש, נפגשו עיניהם. זיווג זה הוליד חיוכים, והם בתורם הולידו מילים.
זו הייתה ההתחלה. ראיתי גרועות ממנה בהרבה, ראיתי טובות ממנה במעט, אבל זו הפעם הראשונה בה ראיתי את ההתחלה המסוימת הזאת.
איני יודע אם קבעו להיפגש שם שוב מחר, האם החליפו מספרי טלפון או התחברו בפייסבוק. לא יכולתי להאזין לשיחה, ובלאו הכי לא היה זה ענייני. אך שיחתם הראשונה נמשכה שלוש שעות. אני יודע, כי הלכתי רק לאחר שנסתיימה.
ביום המחרת באו שניהם שוב באותה השעה. הפעם לבשו חיוכים מבעוד מועד. שוב התיישבו באותו השולחן, הוציאו מחשבים ושכחו מהם ברגע שהשיחה החלה. הפעם התגלגלה לה הרחק אל שעות הצהריים, ואני בזבזתי את רוב יומי עד שקמו והלכו. לא הייתה זו נחמה עבורי לדעת שגם הם, ודאי, משלמים מחיר יקר על מטלות שלא השלימו.
שולחני היה ליד החלון. נקודה ממנה יכולתי להשקיף על מערכת היחסים מתרחשת. היה זה קולאז' של רגעים, הייתה זו תקופה המאושרת בחייו של אדם אחר. בשבועיים הראשונים עוד המשיכו לבוא עם המחשבים, כאילו היו זקוקים לתירוץ כדי להצדיק את הזמן. מחווה זו מספרת לכם את גילם הצעיר, כי רק אלה זקוקים לסיבה לעשות את הדבר שהם באמת מייחלים לעשות. כשנפטרו מהמחשבים, לא עמדו עוד המסכים בדרכם כששוחחו. לא חמק מעיני האופן בו לעתים שלח אחד מהם יד לגעת בזרועו של האחר, להדגיש נקודה או להבהיר משפט. ובהחלט, כל הנקודות היו דגושות.
בשבוע השלישי כבר לא באו בנפרד. יכולתי לראותם מגיעים אל פתח בית-הקפה, יד-ביד, אצבעותיהם שלובות. שיער הגבר מרושל ופרוע, להודיע שלא ישן בדירתו. שיחתם הקולחת האטה קמעא ליד השולחן, כי עתה נדמה שידעה שזמנה אינה קצוב.
בסוף החודש הפכו שקטים יותר, ומבטים ארוכים המלווים בליטופים קטנים הפכו לחלק מהשגרה, מחליפים מילים שכבר לא היו נחוצות. האוויר היה כבד מריח אהבה. תכופות מצאתי עצמי נשען לאחור ובוהה מבעד לחלון, נסחף על גבי הניחוח אל עברי שלי.
חלף לו הזמן כדרכו, ובחודש השלישי חזרו המחשבים הניידים. לא משום שהשתעממו זה מזו, אלא כי עתה היו נינוחים דיו לשבת לעבוד אחת בחברת האחר. מעת לעת הייתה האישה שולחת מגע מרפרף במעלה זרוע בן-זוגה, והוא היה מחייך, לוקח אצבעותיה בידו ונושק להן ארוכות.
כך חודש אחר חודש היו מבקרים. תמיד באו ועזבו יחד. ואם החמיצו איזה יום, לא נורא, ודאי היו להם סיבות טובות. כי כל הסיבות טובות לאוהבים. אני שבתי לכתוב, רק מקפיד להציץ בהם פעם בכמה זמן, להזכיר לעצמי את הימים אליהם אני מתגעגע.
יום אחד שהיה נדמה לי כשאר הימים, לא באו. הדבר כבר התרחש בעבר, על כן לא ייחסתי לו חשיבות. הייתי סמוך ובטוח כי ביום המחרת ישובו כפי ששבו תמיד. אולם טעיתי. בבוקר היום השני נותר השולחן ריק. החלפתי מבט עם מלצרית קבועה, היא משכה בכתפה וידעתי כי שנינו ממתינים לאותו הדבר. ב12 בצהריים הזמנתי עוד כוס תה ולגמתי מהמשקה החם בשקט פעם אחת לפני שהנחתיו בצד. הלגימה השנייה כבר הייתה קרה. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים. הזוג לא הופיע.
ביום השלישי הגיע הגבר לבדו. מראה פניו אומללות, זיפים קשים וכהים על עורו החיוור. עיניו היו מעוננות מתחת לשיערו הפרוע, הוא ניגש לשולחנו הקבוע והתיישב. את הסלולרי שלו הניח מולו, מתבונן בו בתקווה. בתקווה דומה שלח מבטים אל הדלת, כמתפלל שמישהו יופיע על מפתנה.
את כל מבטיו לוויתי בעיניי. הם לחשו אליי: ריב. ריב נורא. היא אינה סולחת. אינה משיבה לי לטלפונים. רק שתשיב, רק שתשוב. רק שתשיב.
המתנתי עמו עד אחר הצהריים. הוא שתה כוס קפה אחר כוס קפה, לא נוטש את משמרו ולו לרגע. פעם אחת התבונן לעבר דלת השירותים בהיסוס, אך לא העז לעזוב את מושבו. בחמש כבר לא יכולתי לסבול את ההמתנה והסתלקתי לי, משלם את החשבון בהתנצלות שאיש לא שמע.
ביום המחרת כבר היה שם כשהגעתי. נדמה כאילו ישן בכיסאו. בגדיו היו מרופטים, פניו תשושים. זיפיו הפכו גסים וארוכים, עיניו היו עצובות. טיפש, חשבתי. לאהבה ממתינים במיטב מחלצותיך, לא בחולצה מקומטת, ספוגת זיעה.
השעות נקפו בצליל חרש. היה ניתן למדוד אותן במבטים ששלח אל הדלת, בקצב קבוע ובלתי-משתנה, או בכוסות הקפה ששתה. יושבי בית-הקפה חשו אי-נוחות בסביבתו, איש לא ישב בשולחנות הקרובים אליו. הזמן זע לאט מדי ליד הגבר הממתין. כל דקה נמשכה שעה, כל שעה יום. היה נדמה כי קווי גיל נחרתים על פניו, מזקינים את עורו הצחור. אך ודאי היה זה הרגש שהותיר אותותיו, לא הזמן.
הלכתי מוקדם אותו יום. התפלאתי לראות שהשמש עוד גבוהה בשמיים, ושהשעה היא רק שתיים. רק מחוץ לבית הקפה הבחנתי פתאום בשינוי במהלכו של הזמן. נדמה היה שכולם ממהרים, נעים בחיפזון-משהו. כשהבטתי פנימה, הייתי יכול לראות תנועות אטיות, כאדווה מתפשטת על פני אגם. ניערתי ראשי. רק הדמיון, חשבתי.
ביום החמישי לא הופתעתי לראותו. ידעתי כי ביקר בביתו לפי מראה פניו המגולחות ובגדיו החדשים. כנראה שמע את מחשבתי האילמת ביום הקודם. אולם משום-מה, נראה גרוע יותר עתה. ספון במושבו כסמרטוט שהוטח בחזקה על שיש רטוב. ידו הייתה מונחת על לוח לבו כאילו כדי לסתום חור דולף. עיניו היו אדומות, לסתו קפוצה בכאב. הוא בהה בדלת, כוס הקפה שלידו בבירור כבר קרה מזה זמן-מה.
שלושים דקות ארכה ההליכה מן הכניסה אל מושבי הקבוע. או כך נדמה לי. שלוש שעות חלפו עד שהגיעה אליי המלצרית. כל אות שהקלדתי הבהבה חמש דקות תמימות לפני שהייתי מסוגל להמשיך לאות הבאה. הייתה זו תופעה מופלאה, והמדהים הוא שרק אני הבחנתי בה. שאר האנשים הבינו כי דבר-מה אינו כשורה, אך לא הצליחו להניח את אצבעם על כך. אני ידעתי, תחושת הזמן של הגבר הממתין החלה מתפשטת. וככל שעמדת קרוב יותר, כך הרגשת יותר את העולם מבעד לעיניו.
לאחר עשרה ימים קשים הצלחתי לצאת מבית הקפה. גיליתי שבחוץ חלפו שעתיים בלבד. גוועתי ברעב ומצחי נטף זיעה. נשבעתי שלא אשוב לכאן מחר. לא עמדתי בהבטחה זו.
ביום השישי התעוררתי באטיות נוראה. ידעתי מיד את התחושה, והבנתי שזמנו של הגבר הממתין התפשט עד לכאן. עשיתי דרכי אל בית הקפה, וכל צעד גזל זמן רב יותר. בכניסה כבר חלפה שעה בין פסיעה לפסיעה. ראיתי את הגבר הממתין מצמיד ספל אל שפתיו ומביט בי. ולא בדיוק בי, בעצם, אלא לכיווני הכללי.
הוא היה אפוף צער, שיערו החל מלבין. לכוד היה ברגע מייסר אחד, בו היא איננה. ברגע שצעדתי פנימה אל תוך הקפה, ידעתי שעשיתי טעות. גם אני נלכדתי באין-זמן הנורא שכיסה את החדר. חלפה אולי שנה לפני שניצלתי בנס.
בדלת הופיעה אישה חומת שיער. לפתע הזמן חזר למסלולו הרגיל. הגבר התרומם ממקומו, כוס הקפה שבידו ניתצת על הרצפה ברעש. המלצרית מיהרה לנגב את הכתם, מסמנת לבריסטה להביא מגב. הגבר לא שת לבו אליהם.
הסתובבתי לראות במה הוא מביט. היה דמיון קל בין האישה בכניסה לבת-זוגו, אך בבירור הייתה זו מישהי אחרת. שפתיה היו עבות מדי, עיניה בצבע אחר. ואפילו שיערה, גוונו דומה אבל שונה. גם הגבר הממתין הבין זאת באיחור, ואט-אט שקע חזרה אל כיסאו. אני ניצלתי את ההזדמנות וברחתי מבית הקפה. חשתי את הזמן קופא שוב מאחורי גבי.
חששתי כי לא יבוא יום נוסף. בכל מעשיי יכולתי להרגיש את הזמן מאט. כששכבתי לישון בלילה כבר כמעט עצר לחלוטין. חמישים שנה דומני שביליתי במחשבות של כמעט-שינה – גורל גרוע ממוות.
בבוקר קפאתי לנצח.
ואז הוא נגמר. הזמן שב לנוע בקצב מוכר, אם כמעט זר עתה. צחצחתי שיניים בתדהמה, שאפתי אוויר בנשימות ארוכות. מעולם לא ידעתי מה מהיר קצב חיינו קודם לכן.
סקרנותי בערה בי, על כן רצתי אל בית הקפה. בעצם הלכתי, ואף בנחת מרובה, אך כעת הליכה זו הייתה כריצה בעיניי. היססתי מעט בכניסה, אולם אזרתי אומץ ונכנסתי בהחלטיות. הייתי מוכרח לדעת מה התרחש.
הגבר הממתין ישב לבדו, גופו גועה בבכי חרישי. בכי שקט ועייף של כניעה, הזולג מבעד לחרכי לב שעלה על גדותיו. הטלפון הסלולרי שלו היה מונח לפניו, על הצג הבהבה הודעה.
'זה נגמר.'
הנהנתי לעצמי. ראיתי כבר סופים רבים, אך לא את הסוף המסוים הזה. זהו פרדוקס משונה בכל אהבה. תקופה של אושר לה נדמה שאין סיום. לה לא אמור להיות סיום. ואולי באמת אין לה, כי במהלכה היא נמשכת לעד. כמו ההמתנה.
נאנחתי לעצמי. נתתי בגבר שכבר לא המתין מבט אחרון. באלם אמרתי לו: החלק הקשה כבר עבר. החלק הבא ייקח רק מעט זמן בהשוואה. כמה שנים, לא יותר.
כך תם לו עוד נצח. מחר אולי יתחיל אחד חדש.
