עוד על אמי
כילד וכנער זכורה לי מחלקת את ממתקיה האהובים ביותר לאחיי ולי, ולא מותירה דבר לעצמה. אפילו אם הביאה די לכולנו לחלוק בנוחות, תכופות היינו שואלים - בחמדנות שרק ילדים יודעים - אם יש עוד. כי למשמע המילים הייתה מוסרת לנו את חלקה שלה ללא תלונה.
כשבגרתי מעט לעתים הייתי מאתר ניצוץ קל של אכזבה בהבעתה. אז הייתי שואל בחצי-לב אם היא רוצה קצת משלי, מציע בחוסר-חשק מופגן חתיכה קטנה מדבר-מתיקה או מחפיסת שוקולד. כי ריחמתי על שאינה אוכלת. אך היא הייתה מוחה את אכזבתה בחיוך שוחק ומתעקשת: לא, רק רציתי ביס בשביל הטעם. ואני, בתמימותי, חשבתי שכנראה אינה אוהבת מתוק במיוחד.
היום ראיתי אותה נהנית מעוגיה לראשונה מזה זמן רב. היא שאלה אם אני רוצה גם, אך אני הסברתי שכבר אכלתי היום די. היה זה שקר קטן, אולם זה רק הוגן. כבר זמן-מה אני יודע שהושליתי כילד. כמובן שאמי אהבה מתוק. פשוט היו דברים אחרים שאהבה יותר.
