מסעות לי והזמן 9 - הזמן
"בקשה זו בלתי-אפשרית בעליל. לעולם איני שב לאחור. לכל היותר, יתכן ואתקדם במעגל, ולבסוף אשוב לנקודה אליה את משתוקקת. אם יש לך די זמן להמתין עד שהדבר יקרה."
לי מלמלה דבר-מה בשאלה.
"לא לשווא יצרו בני-האדם שעונים עגולים. אך יהיה לך קל יותר להמתין שהוא ישוב מאשר לחכות שאני אשלים ולו הקפה אחת סביב העולם."
היא אמרה משהו ורקעה ברגלה בכעס. או ניסתה, משום-מה חשה כאילו כף רגלה חלפה באוויר במקום לפגוע באדמה.
"אין זאת שמעולם לא התגעגעתי. אך גם הגעגועים חולפים בסופו של דבר. כשהאינסוף לרשותך, יש לעניינים הללו משמעות אחרת."
לי הרימה קולה.
"כן, אני יכול להבין שזה נראה לך מרגיז. את רוצה עכשיו את מה שהיה אי-אז. אבל אינך יכולה לצפות שהזמן יענה לרצונך. אין זה תפקידי למלא משאלות. או, אם אני ממלא אותן, הרי זו רק תופעת-לוואי של מעברי."
היא עיוותה פניה בכאב והושיטה ידה ללבה, מבקשת להסביר.
"הגעגוע אכן קשה מנשוא לעתים. נדמה שהוא הופך בלתי-נסבל יותר עם השנים, מכאיב יותר. הממ? כן, גם עבורי. ודאי, אמרתי שהוא חולף, שהרי הכול חולף. הוא פשוט לא חלף עדיין. יום אחד, אולי."
פניה עטו הבעה רכה, עיניה הפכו לחות, בוהקות מדמעות.
"את עצובה בשבילי? איזה רעיון משונה. האם מישהו אי-פעם היה עצוב עבור הזמן? כמובן שגם עבור עצמי לעולם איני שב לאחור. איני מרשה יוצאי-דופן. אף כי, אולי פעם-פעמיים אכן הרהרתי בכך. מדוע את בוכה? לא, אל תבכי בגללי. חכי, עצרי, הפסיקי. כן, אני מניח שאין זה הוגן מצדי לבקש מאחר לחכות כאשר אני לעולם איני עושה זאת, אבל-"
הדמעות סירבו לחדול. פניה היו רטובות, ידה שעל חזה עלתה וירדה בקצב התייפחותה. המחשבה על הזמן, הממתין כבר נצח, הדהדה את כאבה שלה פי עשרות מונים.
"מה שמך?"
לי השיבה, בוכייה.
"לי? זהו שם נאה, לי. הלא תדעי, גם לי צר עלייך עתה. אף כי צער זה יחלוף, כמו כאבך שלך, ברגע זה דומני שחשוב שאספר לך כי אני חש בו."
לי דחפה את ידה הצמודה לחזה בכוח, וזו שקעה אט-אט עד שהגיעה אל לבה. היא משכה ממנו החוצה שרשרת דקה ביותר.
"מה את עושה עם הגעגוע הזה? לאן נדמה לך שתוכלי לחברו?"
היא פסעה קדימה.
"אל הגעגוע שלי? את חושבת שכך לא אוכל לברוח? אבל כבר אמרתי לך, לי, סופו של כל געגוע לפוג."
היא חיברה את השרשרת הדקה אל הזמן, שלבש את צורתו של שעון-כיס קטן וקודר למראה.
"אתה שלי, זמן." אמרה לי. "רק אם הגעגוע יחלוף, בך או בי, ארשה לך לעזוב."
הזמן נאנח. אנחה אחת מני רבות העתידות לבוא.
"איני יודע מה את מתכוונת להשיג במעשה הזה," אמר הזמן, קולו כבד ואטי כתקתוק מחוגיו. "אבל אתלווה אלייך לעת-עתה. עד שתוותרי. דבר שיקרה בקרוב, אני בטוח."
"אתה צריך להיות יותר אופטימי, זמן," חייכה לי, מנגבת את עיניה. "לך תדע, אולי במקום לוותר, אחד מאתנו פשוט ימצא את מה שהוא שמתגעגע אליו?"
הזמן נאנח בשנית.
#
העולם הפך כהה. לי הייתה ספוגה במים, בגדיה לחים, גופה קר. מתחת לגגון, שם פגשה פעם אהוב. או בעצם, לא, היא תחת גגון אחר בכלל, שנים לאחר מכן. בודדה, ובורחת מפני אלה שרצו להפיג את בדידותה ואת בדידותם ללילה בלבד.
"כאן את עומדת לוותר?" הפך קולו של הזמן חד. "לי, את עומדת לוותר?"
"אני כל כך עייפה," מלמלה לי.
"את שכבלת את הזמן בגעגוע, כאן תעצרי?"
"לא."
ידיים חמות נגעו בה, חזה רחב נצמד אל גבה, ריח גברי הציף אותה, שפתיים נצמדו אל עורפה. הידיים הלא-נכונות, הגבר הלא-נכון, המקום הלא-נכון.
"לא!" היא צעקה והדפה את הידיים מעליה. לי נאחזה בגעגוע המציף אותה. היא הייתה כה בודדה, אך הייתה זו בדידות שנובעת מחסרונו של אדם אחד בלבד. בדידות שרק הוא יוכל להפיג.
הגעגוע נשפך ממנה בגלים, אוכלי-הנבלות שהקיפו אותה נפוצו לכל עבר, מייבבים בכאב. גם הם ידעו את טעמו בעבר, לפני שהחלו לנסות להשביע את הריקנות שבתוכם בגוף זר חדש בכל לילה. הוא הזכיר להם את כל אשר איבדו, ואת הימים שחלפו מאז ידעו רגש אמתי. הקרובים ביותר אל לי התפוררו בבת-אחת, נשברים לרסיסים כה קטנים עד שבקושי נראו לעין. הרחוקים יותר נסוגו בריצה, בורחים מפני הגעגוע שצרב אותם כאש.
"יפה." המהם הזמן ממקומו על השרשרת. גם אותו הציף הגעגוע, אך נדמה שלא היה מושפע מכך. ואולי פשוט היה כה רגיל לתחושה, שלא הפגין עוד אף סימן כשזו הופיעה.
"זמן," אמרה לי לאחר שהיו שוב לבדם. היא קמה על רגליה. "תודה לך."
שעון-הכיס הצליח להיראות נבוך, מחוגיו מאדימים קמעא. "לא עשיתי דבר."
"לא נכון, שמעתי אותך. האמנת בי," אמרה לי והרימה את פניו אל פניה, מסרבת להניח לו לפטור עצמו מזכות או אשמה.
"אולי רק הרהרתי לעצמי שתהא בכך מן האכזבה, לגלות שצדקתי."
לי אימצה אותו בכוח אל חזה. אף כי היה נוקשה וקר, וכלל לא נוח לחיבוק, עדיין החזיקה בו כך דקה ארוכה.
הוא כחכח בגרונו. או אולי כחכח במחוגיו, שכן גרון של ממש לא היה לו. "אני מאמין שיש לך אהוב למצוא."
"הוא יבין אם אתעכב לכמה דקות בשביל להגיד תודה לחבר טוב."
הזמן נאנח. אולם שמץ של השלמה התלווה לצליל המוכר. ואף כי לעולם לא יודה בכך, אולי גם בהקו המספרים החקוקים על פניו, בחיוך קלוש שבקלושים.
