קצת על אמי
הייתי רוצה לספר לכם קצת על אמי.
כשהייתי צעיר, לקחתי את אושרה של אמי כדבר מובן מאליו. חושבני שבנעוריו, אין אדם מבחין ברגעי אומללות רבים או בעצב בהוריו. אולי אין זו אשמתו, שכן להורים יש נטייה להסתיר מילדיהם את כאבם כשהם יכולים, מתוך ניסיון לסוכך עליהם. כך או כך, הנחתי שהייתה שמחה כשהייתי שמח אני, ושאם אהיה עצוב, תדאג לנחמני עד ששוב נוכל להיות שמחים.
אני זוכר בעיקר את הפרטים הקטנים. את חיבתה לקפה שחור בכוס זכוכית קטנה, עם רבע כפית סוכר בדיוק. את חפיסות סיגריית "טיים" שהייתה מעשנת מדי יום. את נטייתה להתרגז במהירות מדהימה, ואת האופן שבו הייתה גם נרגעת כך. היא הייתה אחות במקצועה, ואשת-לילה באופייה. את תכונה זו שלה ירשתי אני, כמו גם את שיערה השחור, הנוטה להלבין מגיל צעיר, ואת עיניה הכהות, המחייכות תמיד.
אמי לא הייתה חפה מפגמים. כעסה היה יכול לגרום לה לומר דברים עליהם הייתה מתחרטת מרה ברגע שהיה דועך. היא הייתה זריזת-מחשבה, אך עם נטייה ערמומית להסוות את חדותה. לעתים קרובות הייתה מעדיפה לספר חצאי-אמיתות מאשר את האמת כולה, כי כך היה נוח יותר לחיות, במידה של הסתרה. אולי כך הרגישה בטוחה, מבלי שכולם יודעים אודותיה הכול. לא את כל חולשותיה, ולא את חזקותיה. אם כן, גם את נטייה זו ודאי ירשתי ממנה.
מגירושיה מאבי מעולם לא התאוששה. תמיד האשימה את עצמה, בצדק או שלא בצדק, ותמיד חשה חרטה כבדה על כך שהדבר אירע. יתכן ורק לאחר הגירושין התחלתי להכיר בה את כאבה הסמוי. כאב של ילדה הבאה ממשפחה ברוכת-ילדים, שחשה תמיד כעול מיותר, כבת אחת יותר מדי, שנשלחה לפנימייה בגיל צעיר ונשכחה שם עד בגרותה.
אחר הגירושין הייתה לוקחת הלוואות מבלי לספר. מנסה לפרנס בית וילדים, בלי שידעה באמת כיצד לנהל את כספה. בבגרותה הייתה רגילה לסמוך על אבי, אשר היה אמיד למדי טרם איבד נכסיו. גם בצעירותה נהגה כך. מבזבזת את כל שהרוויחה, מסתירה כסף בסכומים קטנים כשאחרים לא הביטו ומוציאה אותו מבלי משים. מעולם לא האשמתי אותה על כך. איש לא לימד אותה. לא לכלכל את עצמה, ולא לבקש עזרה מאחרים. בזבזנותה לא הייתה תוצר של טיפשות או אנוכיות, רק של בורות.
כשבגרתי מעט, כבר כרעה תחת הנטל. שכן הבנק תמיד מעניק בחיוך, ואז קומץ יד קשה לקבל את ששייך לו חזרה. הלוואות מרובות צברו ריבית מרובה, ואני ואחיי נרתמנו למשימה, לעזור בכלכלת הבית. אף שהצלחנו לחלצה מאסון מידי, נותרה משועבדת לבנק בשנים העתידות לבוא.
כשהתייצב מעט מצבה, יכולתי לעזוב סוף כל סוף את ביתה ולשכור לי דירה. עשיתי זאת בהקלה מרובה, כי אימצה לעצמה הרגל, לספר לי את צרותיה ועל דיכאונה. כה מכבידות היו השיחות הללו, ששמרתי על מרחק דומם, גם כשהייתי בא לבקר. שנים רבות נמשך המרחק הזה.
בינתיים נותרה כמעט לבדה. פרט לכלב קטן, ולבן אחד צעיר שהיה עסוק בעבודה בימים. רק אנו, בניה, וקומץ חברות היינו שם להפר את שגרתה. חייה הצטמצמו לאטם להליכה ולחזרה ממקום עבודתה, לשני רחובות בעיר קטנה. הייתה זו שגרה ממנה הייתי יכול לחלצה לעתים תכופות בהרבה. אך אני הייתי רחוק בלבי.
מעולם לא התלוננה בימים ההם, על אף שעבדה קשה, בוקר ולילה, ובדידותה ניכרת לעין. לא הייתה מסוגלת לתת לנו הרבה מכספה, אבל נהגה להתעקש להכין לנו אוכל בכל ביקור, ולשלוח כל אחד לביתו עמוס בקופסאות ובדברים טובים. לפעמים, אם היינו מסרבים, הייתה מחביאה בתיקינו שטר של מאה שקלים, או ערימת קופסאות טונה. כי תמיד הייתה ערמומית מדי בשבילנו, ובסופו של דבר היה המעשה מעלה חיוך מתוסכל על פנינו.
חלפו השנים. שיניה החלו נושרות, אף שלא הייתה כה מבוגרת. הייתה מדברת עמי בתחילה על שתלים, טיפולים ושיניים תותבות. אך המחיר הגבוה גרם לה לחייך אליי חיוך חסר ולומר: יקר מדי. בלילה ראיתי שחדלה להביט בכרית לצדה בתקווה.
עם הזמן החלה כתפה לכאוב, והליכתה הפכה אטית ומדדה. תכופות הייתה מתנשמת בהליכות קצרות, ואני הפכתי מודאג כשהייתי מתבונן בה. שאלתי אותה פעמים מספר אם הייתה אצל הרופא. אולם הוא שלח אותה ממומחה למומחה, ואיש לא ידע לומר מדוע הכאב אינו חולף. כל מומחה אך הגדיל את מינון משככי הכאבים שלה, בכך נדמה היה שפתרו את הבעיה. אף כי באחורי ראשי לא הייתי שקט, הרגשתי כי איני פנוי לרדוף אחר רופאיה.
כשהגיעה לבית החולים לבסוף, היה מצבה כבר חמור. סרטן ריאות מתקדם, מכל אותן קופסאות סיגריית "טיים" שעישנה מדי יום. כל תסמיניו גלויים לעין למי שידע לחפש, או לרופא אחד שהיה חושב לשלוח אותה לצילום.
איני רוצה לדבר על שגיאות הרופאים שטיפלו בה בחודשים שבאו לאחר מכן. גם לא על מרדפי אחר ביטוח לאומי, או פנסיית הנכות שלה. די בכך שאומר לכם לא לסמוך לעולם על בירוקרטיה ומערכות גדולות כשהזמן קצוב. אני למדתי זאת בדרך הקשה. הישמרו.
בחודשים האחרונים, הפסיקה להגיב לכימותרפיה. בלילות הייתה קמה עשרות פעמים מהכאב, תשושה ומחפשת אחר כדור שיעזור מעט להפיגו. הייתי מוצא אותה בבקרים, כפופה ורועדת על הספה, מתייפחת מהכאב, מחוברת למחולל חמצן ושואלת נפשה למות. אז הייתי מתיישב לצדה, מלטף את גבה בעדינות ומספר לה סיפורים עד שהייתה נרגעת, עד שמשכך הכאבים היה מתחיל להשפיע.
אני זוכר שחשבתי לעצמי אז: אדם אינו צריך לחיות כשהוא מרותק לכלוב דירתו. גמלתי בלבי לקחת אותה למקום אהוב עליה ביום שבו תרגיש מעט יותר טוב. עין כרם שבירושלים, חשבתי, שם תמיד חלמה שיהיה לה בית. אולי כמה לילות שם יעשו לה טוב.
רגעי החוזק שלה היו באים כשהייתי זקוק לה. לאחר פרידה מאישה אהובה הייתה אמי מלטפת את ראשי, כלל לא מסגירה את העובדה שהיא סובלת, וממלמלת דברים מרגיעים. נדמה שהסרטן תפס מקום משני לאימהות. כשהייתה חזקה, הייתה כאמי שבימי ילדותי. שמחה, מספרת בדיחות, עיניה החייכניות מכמינות את העצב בקלות יתרה. אולי הייתי צריך להראות לה כמה אני זקוק לה לעתים קרובות יותר.
לפני שבוע, באחד הבקרים בהם מצאתי אותה רועדת, סיפרה לי כי חלמה חלום. בחלומה, ראתה את שני הוריה, שנפטרו לפני שנים. הם שכבו במיטות גדולות, רחבות, והיא הייתה במדי אחות. אמרה לה אמה: בואי, תצטרפי אלינו. ואביה קטע אותה בזעף: עזבי אותה, את לא רואה שהיא עדיין עובדת?
אמי אמרה שהמיטות נראו מזמינות כל כך, שכמעט הצטרפה. אז הוסיפה: תה, תדע שאין לי כוונה לסבול, אני אסיים את זה מיוזמתי. אם זה יקרה, זכרו אותי בחיוך. אני יודעת שאתה תבין. צחקתי, למרות שנמלאתי עצב נורא, ורק המשכתי ללטפה עד שנרגעה. באותו יום התאשפזה שוב בבית-החולים בשל חומרת מצבה.
מצב זה רק הלך והתדרדר. ביום ראשון אמרה הרופאה שלה שהגישה בקשה לתרופה ניסיונית, חדשה, שלה יש סיכוי להציל את חייה ולהעניק לה עוד כחצי שנה של חיים. האישור לקבלתה ייקח כעשרה ימים. עליה רק להחזיק מעמד.
אמי חייכה והבטיחה שכך תעשה. כל משפחתה הגדולה, ואני, היו מבקרים מדי יום, מקווים לחזק את ידה. אף שהלכה ודעכה, היינו בתחושה שעוד יש לה סיכוי. סיכוי נמוך, קלוש, אבל סיכוי.
ביום כיפור ציוותה עלינו שלא לבוא לבקרה. השעה כבר תהא מאוחרת, אמרה, ואני מעדיפה לישון בלילות. חבל שתעירו אותי. התקשרתי בערב, אך הטלפון שלה היה סגור. אולם כשהתקשרתי למחלקה, ענתה אחת האחיות ואמרה שמצבה ללא שינוי. בראש שקט, נשכבתי על הספה בסלון ונמנמתי לשעה.
התעוררתי בתחושה משונה שמישהו קורא בשמי. הבטתי סביבי בבלבול, אך התברר לי שזה רק הכלב, מייבב בתחנונים ומבקש לרדת למטה לגינה. חגרתי לו חגורה ויצאנו לטייל. כששבתי, צלצל הטלפון: בוא עכשיו לבית החולים.
אמי נפטרה היום בלילה. היא הלכה לבית-השימוש בלי מיכל החמצן שלה, נשכבה על מיטה במסדרון, שם איש לא יוכל לראותה, ואיבדה את הכרתה. לרופאים הותירה הנחיות לא לבצע בה פעולות החייאה. תמיד הייתה ערמומית מדי בשבילנו.
היא בחרה את דרך לכתה מהעולם. אני מבין אותה. היא ידעה שאבין. ועדיין, הצער כבד. מעט מוקדם מדי לזכור בחיוך מתוסכל.
לא אהיה פה להשיב לאיש בשבוע הקרוב. אולי קצת יותר מכך. גם לא אפרסם מילים חדשות. תודה לכם על הקריאה, ועל ההבנה.
שלכם,
תה.
נכתב ב24.09.2015
