טכנאי בעיר הלב
העיר הייתה בנויה כשעון מכאני מורכב להפליא. היא בהקה תחת זרקור יחיד ואדיר ממדים שהאיר ללא-הפסק. הזרקור נע לאטו על ציר אחיד, כך שרוב העיר נותרה בליל-תמד, פרט לרובע או שניים שזכו לאלומתו באותו הזמן. רק פנסים קטנים ונרות ניקדו את החשכה ששררה ברובעים האחרים. בהם, גלגלי שיניים מרובים הובילו בטרטור חלוד מסילות ארוכות עליהן היו מוצבים בתים. אלה זעו קרוב יותר ללב-העיר או הרחק ממנו, לפי תכנון ראשי מופלא שנותר לי בלתי-ידוע.
הייתי בין טכנאיה הבודדים. אחד מהדיירים המעטים שמעולם לא התחלפו. אולי התחלפו זו כלל לא המילה הנכונה. היו בתים שהתקרבו והתרחקו מלב-העיר באופן קבוע, אך נותרו פחות או יותר נגישים. אך היו גם אחרים שרק הלכו והתרחקו, עד שיום אחד כבר לא היית מסוגל לראות אותם אף מהמגדל הגבוה ביותר. אינני יודע אם מי שגר בהם עזב את העיר, אך לגבי רובנו לא היה הבדל באמת. הם חדלו להיות לחלק מהשגרה, ובמהרה נשכחו. או לכל הפחות, הפסקנו לדבר עליהם.
לפעמים ההתרחקות הייתה מהירה כל כך עד שלא היינו מספיקים לשוחח עם האנשים העוזבים. אבל היו גם מקרים שבהם הייתה זו התרחקות אטית. מטעה, אפילו. אולי היו מתקרבים מעט יום אחד, ואז מתרחקים מעט יותר ביום הבא. עד שלבסוף פשוט נעלמו מעבר לקו החשיכה. תמיד תהיתי אם הדיירים עצמם הבינו מה מתרחש. לא העזתי לשאול מעולם, אך המבט שבעיניהם היה עשוי לרמוז לי תשובה. ככל שאדם מתרחק מלב-העיר, כך הוא זוכה ליהנות מאורו של הזרקור הגדול לעתים נדירות יותר. השלב שבו חיו את מרבית חייהם כמעט בחשכה גמורה היה זה שבו בוודאי הבינו שזמנם קצוב.
כטכנאי, הייתה לי הפריווילגיה ליהנות מאור הזרקור בקביעות. גרתי קרוב ללב-העיר עם המעטים האחרים מסוגי. היו חמישה מאתנו. שני גברים, שלוש נשים. פעם היו יותר, אני חושב. הרבה יותר. כשהעיר הייתה צעירה בשנים.
הייתי הטכנאי הכי טרי, ועל כן זכורים היו לי הזמנים ההם אך במעומעם. העיר הייתה מבריקה, אז, סיפר לי זיכרוני. גלגלי-השיניים לא טרטרו לעולם. אך כעת היינו ספורים בלבד, והעבודה הייתה רבה מדי.
אינני מצליח כבר להיזכר מה קרה לאחרים. טכנאים אמורים להיות חסינים לגחמות העיר. אנו הדואגים שהיא תמשיך לפעול למישרין. האם עזבו מרצונם? אולי הזדקנו וחלפו מהעולם? כל שאני יודע הוא שהלכנו והתמעטנו, והעבודה נותרה כפי שהייתה. כל אחד מהחמישה הנותרים תחזק חלק אחר. לעתים נדירות היה לנו זמן להיפגש בלב-העיר, כפי שהיינו נפגשים בעבר, כדי להחליף מילים או לעזור זה לזה.
חלוקת העבודה לא הייתה שווה. אני תחזקתי את האזור הקטן ביותר, המרוחק ביותר מהמרכז, מקפיד לשמן צירים ולחבר בוכנות למקומן אם אלה נכנעו ללחצי החומר. פעם עוד היינו משפרים ומשדרגים את העיר, אבל לאיש לא היה זמן לכך עתה.
שלוש הנשים: ספיר, אביטל ושקד, תחזקו שלושה נתחים עצומים כמיטב יכולתן. החלק החשוב ביותר, ממש סביב הלב, תוחזק על ידי אסף.
הייתי במשמרת רגילה, נאבק בזיז עקשן שסירב לנוע מרוב חלודה, כשלצדי הדייר שדיווח על הבעיה. הוא היה איש מבוגר מלא בכוונות טובות, שהפריע לי נוראות בניסיונותיו לעזור.
"אתה צריך למשוך חזק יותר," הציע. הוא מצמץ וכיווץ עיניו, כפי שאדם קצר-רואי עושה ללא משקפיו, והצביע היכן שחשב שהבעיה נמצאת.
"כן, תודה," השבתי. אילו הייתי מקבל עצתו, היה עשוי הזיז להישבר, ואז המסילה כולה הייתה שבקת-חיים. לא היה לנו את כוח-האדם לטפל במשבר כזה. שלושה טכנאים לפחות יהיו נחוצים לתיקון כה נרחב. כבר היה עדיף שתחרוק איומות, כפי שעשתה עתה בכל פעם שזזה.
"אולי אם אני-" התחלתי למלמל לעצמי, כשלפתע הזרקור הבזיק בעצמה לא צפויה, מאיר את כל העיר לכמה רגעים נדירים. מצמצתי, מסונוור. הזרקור פעל על אספקה קבועה של רגש ישן. מעולם לא בהק כך. מעולם לא היו לנו מספיק עתודות להפעיל אותו בעצמה כזו. שמעתי קול קורא בשמי בקשר.
"ניר," אמר קולה של אביטל. היא נשמעה מתוחה. "ניר, אתה חייב לחזור ללב. אנחנו בצרות."
עצם הקריאה הייתה בה די להבהיר שמשהו חמור קרה, גם לולא ראיתי את האור. כה מיעטנו לדבר בימים אלה. לא קיבלתי בקשת-עזרה ממישהו אחר כבר שנים. הפעם האחרונה הייתה כשהזרקור קפא במקומו, וכולנו התגייסנו כדי לחפש אחר מקור הבעיה. היה זה משבר נורא, שעיכב את עבודתנו בעיר לכמה ימים קריטיים במיוחד, אבל משום-מה הוא זכור לי לטובה. אולי כי עבדנו ביחד, צוחקים ומדברים בשעות הקצרות שבהן לא הזענו בניסיון למצוא פתרונות. הרגשתי פחות לבד אז.
התחלתי אורז כליי. הזקן שלצדי החל למלמל במחאה שהבעיה לא נפתרה, ואולי כדאי שאנסה למשוך עוד פעם אחת, אך הוא חשב על כך שוב ונמלך בדעתו.
"הרבה עבודה, הא?" נאנח אליי. "משהו קרה."
הנהנתי אליו, מנגב ידיי בנייר מהשמן שבו היו מרוחות.
"קשה, קשה. חבל שאתם כל כך מעט. פעם היה נחמד כל כך לראות אתכם מסתובבים כאן בקבוצות. הרחוב שלי היה הרבה יותר מטופח. שום-דבר אף פעם לא חרק. היו יותר אורות אז. עכשיו נשאר רק אחד, בקושי."
הסתכלתי סביב ליתר-בטחון. הוא דר ממש בגבול השטח שבו עוד טרחנו לטפל. אם ביתו יזוז מעט הרחק מכאן, כבר יהיה ממוקם באזור החשיכה שממנו אין שבים. למיטב זיכרוני, מעולם לא הסתובבו קבוצות של טכנאים יחד. אי-פעם היו כה רבים מאתנו?
"אני חייב ללכת. אחזור בימים הקרובים לסיים את העבודה," אמרתי לו. הוא הנהן בעגמה וטפח על קיר ביתו. תהיתי אם אראה אותו שוב.
נעמדתי על כבש ארוך שהוביל ישירות אל המגדל בלב-העיר. הוא גלל עצמו במהירות בלי להשמיע קול, נושא אותי הלאה. את הדרכים הללו הקפדנו מאוד לשמן ולתחזק, ולו רק משום שכך חסכנו זמן יקר שלא יכולנו לבזבז בהליכה.
אהבתי את העיר מאוד. חרף הכול. אהבתי את צורתה הנוגה המצטיירת באור כשעמדתי קרוב למגדל-הלב. אהבתי את פינותיה החשוכות, אותן נהגתי לחקור בחיפוש אחר תקלות, ובהן לעתים הייתי מוצא אוצרות לא צפויים: בניין מעוצב בצורה מפתיעה, או איזה דייר עם סיפור מרתק. אהבתי את זיכרונותיה המאוחסנים בקפידה במכלים גדולים, שבעזרתם היינו מזינים את דייריה הרבים מדי יום. העבודה הייתה קשה ושוחקת, אבל מעולם לא התלוננתי בקול.
הלב היה מואר תמיד. רחוב עתיר בתים מרווחים שהקיפו מגדל גבוה בצבע נחושת, ומעליו, אי-שם, היה תלוי הזרקור. פעם היה המגדל מבריק באור הלבן, אך באחרונה הבחנתי שהופיעו כמה כתמים כעורים על קירותיו הנישאים. כדאי לדבר עם אסף, ציינתי לעצמי. זה היה תחום האחריות שלו.
רק אביטל ושקד המתינו לי בחדר הצוות. הן שוחחו בקולות שקטים ומודאגים כשנכנסתי. תהיתי היכן ספיר ואסף. הם היו הקרובים ביותר ללב, בדרך כלל. היו צריכים להיות כאן ראשונים.
"הגעת," אמרה שקד בהקלה. פעם, טרם הופעתי אני, הייתה הטכנאית הכי צעירה. בשנתי הראשונה אף נראתה צעירה ממני, כולה חיוכים עליזים ונמרצות נעורים. היום עיגולים כהים מתחת לעיניה סיפרו שכבר זמן רב לא חשה כך. עליזותה הפכה חרדה מתמדת שהיא מפגרת מאחור.
"ברור," אמרתי אני. "זה אמור להיות מובן מאליו. אנחנו מחכים לאסף וספיר, או שאתן תעדכנו אותי עד שיבואו?"
"אסף וספיר לא יבואו," אמרה אביטל בקור שקט. שקד נראתה כאילו אחזה בה בחילה.
"מה?"
"מה ששמעת."
"אלוהים אדירים. מה קרה להם? ראיתי את האור... הייתה תאונה?" שאלתי. שני טכנאים. הדבר הנורא הוא שקודם כל הרגשתי את האימה מעומס העבודה שעומד ליפול עליי, ורק אז נמלאתי כאב מהמחשבה שמשהו קרה.
"לא קרה להם כלום," סיננה אביטל. "שני בוגדים. הם עזבו."
הכעס לא אפשר לה להמשיך לדבר. היא ניסתה לנשום נשימות עמוקות כדי להירגע. שקד המשיכה בחולשה:
"הם נכנסו אתמול לאחד הבתים בקצה החשיכה. ואז הם כנראה קבעו לו מסלול מחוץ לעיר. הם פשוט... נסעו מכאן."
ערב-רב של רגשות חלחל לתוכי. זעם קר, פחד, היסטריה, כאב. הם עזבו. הם נטשו אותנו לבד. שני הטכנאים הכי ותיקים., הם היו המנוסים מבנינו, הטובים ביותר במלאכה. אסף לימד אותי כל מה שאני יודע. ספיר הייתה זו שהכירה לי את העיר בפעם הראשונה.
"תירגעו," אמרה אביטל, כשראתה את הבעת-פניי. "אנחנו יכולים לעשות את זה. בלי פאניקה."
"איך?" שאלה שקד. היא הייתה על סף התמוטטות.
"נוותר על חלק מהעיר," פסקה אביטל. "אין ברירה. אני אקח חצי מהשטח של ספיר. שקד, את תיקחי את החצי השני ותוותרי על רוב הרובעים שלך. ניר, אתה נוטש את הגזרה שלך לחלוטין ועובר למגדל להחליף את אסף-"
"מה?" הפרעתי לה. "איך אני אחליף את אסף?"
"יש לך הכי הרבה ניסיון בעבודה כאן," אמרה אביטל. היא ניסתה להיות סבלנית, אבל הכעס שלה עוד לא שכך. "אסף הראה לך הכול, נכון? אתה זה שמצא את הבעיה בזרקור בפעם ההיא."
"כן, אבל-"
"אתה יכול לכוון את הזרקור, נכון? אני רוצה שהוא יפסיק לבזבז זמן על האזורים שנטשנו ויתמקד במה שנשאר."
"זה, זה לוותר על חצי מהעיר," מלמלה שקד. "להחשיך חצי מהעיר".
"אי-אפשר להציל את כל העיר," אמרה אביטל. קולה היה חד. גם לה כאב הוויתור. "חצי מהאנשים על סף עזיבה בלאו הכי. אין כמעט אספקה של זיכרונות טריים או מחשבות חדשות מהמגדל. כבר שנים לא קיבלנו טכנאי חדש. זה או זה, או להיכנס לאחד הבתים וללכת כמו שני החלאות."
עיסיתי את רקותיי בעייפות. זמן-רב שלא ישנתי היטב, ולא ראיתי איך הדבר עומד להשתנות בקרוב. היה משהו מפתה במחשבה. להיכנס לאחד הבתים ופשוט ללכת בעקבות אסף וספיר. כל כך פשוט. לא שידעתי מה ממתין שם, הרחק בחשכה. אבל לפחות לא תהא זו עוד עבודה.
"אני אלך לכוונן את הזרקור," נאנחתי. העיר הייתה זקוקה לנו.
אביטל העיפה בי מבט מכיר-תודה. היא חששה שאסרב, הסקתי, או שאברח. על עצמה לקחה את המשא הכבד ביותר. גם היא הייתה קרובה לוותר, הבנתי לפתע. גם היא עייפה. שלחתי אליה חיוך קצר והנחתי יד על כתפה של שקד.
"היי, אנחנו עדיין כאן. העיר עוד עומדת. לא לדאוג."
שקד ניגבה עיניה והנהנה. אביטל נשמה שוב. לשנייה כולנו שתקנו ואז, בנחישות מחודשת, התפצלנו לשלושה כיוונים מנוגדים בתיאום מושלם, איש-איש למשימותיו. הייתה לנו עיר לדאוג לה.
כשהייתי לבדי במעלית המובילה לחדר הבקרה של הזרקור, השענתי ראש על אחד מקירותיה. הוא היה עשוי מתכת, ולכן אמור היה להיות קר, אבל מגדל-הלב תמיד חמים למגע, מנחם. ליטפתי אותו בטפיחה אוהבת.
"ששש, יהיה בסדר," מלמלתי אל העיר. "את תהיי בסדר. אני כאן אתך."
לרגע קצרצר נדמה היה לי שאני יושב על מיטה סתורה, מחבק אישה בוכייה. היא קברה ראשה בכתפי בעוד אני טופח על גבה ברכות. יכולתי להרגיש אותה רועדת מעצמת הרגש.
"איך הם יכלו לעשות לי את זה?" דמעה בלאט. קולה היה שבור. "איך היא לקחה אותו ממני, החברה הכי טובה שלי."
"ששש, יהיה בסדר," מלמלתי על אזנה. "את תהיי בסדר. אני כאן אתך."
נדנדתי אותה בעדינות ובכייה התחזק עד לכדי התייפחות נוראה. המשכתי להחזיק בה. לא ידעתי מה עוד אוכל לעשות.
הזרקור שוב האיר בעצמה לא אופיינית, הבוהק חדר לעיני והשיב אותי למקומי במגדל-הלב. אי-שם, אי-שם, יכולתי לראות באור הלבן את חלקי העיר שעמדנו לנטוש. ידעתי שאלה יהפכו הרוסים ומוזנחים בתוך זמן קצר. עצמתי עיניי והנחתי למראה לחלוף. עוד עמדה בפנינו עבודה כה רבה.
#
התקלות מחמירות, הרהרתי. הייתי מתבונן בעיר-הלב החשוכה. התקשיתי להאמין שעד לפני כמה חודשים הייתה גדולה כמעט פי שישה מכפי גודלה הנוכחי. גלגלי-שיניים תקתקו במרחק, גוררים בתים על מסילות מחוץ לטווח ראייתי. בכל יום נעלמו כך יותר מדייריה של העיר. כבר זמן-מה שהבתים אינם שבים מהחשכה. המסילות נסעו עתה בכיוון אחד בלבד. החוצה.
עוויתי פניי בכאב מוחשי ממש בכל פעם שבה שמעתי גלגל-שיניים חורק, או מסילה נתקעת. יכולתי לראות ממקומי את שקד מרתכת חור שנוצר באחד ממכלי הזיכרון הגדולים. בלעדיהם העיר תגווע לחלוטין. אם אפשר לטעון שאיננה גוועת כבר עתה.
בתחילה חשבנו שנוכל לתחזק יותר ממנה, לשמר לפחות חצי מהשטח במצב תקין. אבל זה היה כשלקחנו בחשבון את קצב התקלות הרגיל בלבד. לא ידענו שמצבה יתדרדר כל כך מהר. תוך זמן קצר התחוור לנו שאיננו מסוגלים לעמוד בעומס. אביטל, שחלשה על הגזרה הרחבה ביותר, נאבקה בהחלטה תקופה ארוכה מדי. רק כשהתמוטטה מרוב תשישות, ובשל כך הטילה את כל עומס העבודה עלינו, הודתה בטעותה והתנצלה בפנינו ממיטת-חוליה. קיבלנו את ההתנצלות בהבנה, אבל אז זה כבר לא שינה במיוחד. נטשנו את הגזרה שלה בבת-אחת. את כולה. זה היה אבדן נורא.
מאז ניהלנו מלחמה בלתי-אפשרית כנגד ניוון הולך ומחריף. צמצמנו את אור הזרקור הגדול של מגדל-הלב עוד ועוד. אט-אט נאלצנו לסגת משטחים נוספים, וקצב ההרס הואץ בהתאם. ניסינו לסייר לתקן כמיטב יכולתי, אך היה נדמה שכל תקלה שתוקנה בסבב קודם חזרה והביאה עמה שלוש נוספות לסבב הבא. השטח העירוני עמו יכולנו להתמודד הלך והצטמצם מדי יום, עד שלבסוף כיוונו את הזרקור כך שיתמקד אך ורק ברובעים הקרובים ביותר למגדל.
היה קשה להבין מדוע האצה ההתפרקות. איש מאתנו לא היה ותיק כשני הטכנאים שנטשו את העיר, ספיר ואסף, אבל היינו בקיאים בעבודתנו. יתכן ותקלות שהתרחשו אי-שם במרחק, מעבר לטווח ראייתנו, גרמו נזק לחלקים שעדיין היו בשליטתנו. אבל זו הייתה רק היפותזה שלי. אפילו אם הייתה נכונה, לא היו לנו המשאבים להיכנס לשטח שנטשנו מאחור.
אביטל החלימה במהרה. או העמידה פנים שהיא החלימה. לא יכולתי לפקפק בה, לא העזתי. שקד ואני היינו זקוקים לה יותר מדי. אחת מהן הייתה חייבת להיות בשטח בכל רגע נתון בזמן שהשנייה נחה. הדיירים שנותרו התחננו לעזרה, צירים נאנקו וחרקו, גלגלי-שיניים נתקעו, זיכרונות דלפו בכל פעם שבה מיכל נותר ללא-השגחה. היה זה שגעון מוחלט.
אני הייתי עסוק מעל לראשי במגדל-הלב עצמו. חלקים ממנו החלידו בקצב שלא יאמן, אחרים התמוטטו אם רק הייתי מסב ראשי. שום-דבר קריטי בינתיים, אבל חששתי שזה רק עניין של זמן. ולמרות זאת, התרוצצתי ממקום למקום, מכבה שרפות, משמן קירות, מחזיר תושבות ותומכות למקומן.
אבל הייתה הבעיה עם הזרקור.
הזרקור פעל על רגש. הוא נסמך על אספקה קבועה של רגש יומיומי, ובעתות חירום על רגש ישן שמוצה מתוך זיכרונות עתיקים ואוחסן במגדל במיכל נפרד. בימים הראשונים של נטישתם של אסף וספיר הייתה האספקה גבוהה מהרגיל. התאורה הייתה כה עזה שרובעים שלמים היו נגלים בפנינו מבלי-משים. זו הייתה ברכה, כי הדבר הקל מאוד את מלאכתנו. אבל אז החלו צצות תקלות משונות.
הייתי בטוח שאיכנשהו יש בעיה בקו המחבר בין זרם הרגש הקבוע ובין הזרקור. עומס-יתר, חשדתי, גרם לנזק. הזרם הפך זרזיף חלוש, אורו של הזרקור דהה. נאלצתי לחברו למלאי החירום בעת שחיפשתי אחר מקור התקלה כאחוז-תזזית, בודק כל סיב וכל כבל במערכת מורכבת בצורה מגוחכת. מלאי-החירום לא נועד לשמש לזמן כה ארוך, אבל לא הייתה ברירה. פחדתי פחד נורא שאם יכבה הזרקור ולו לשעה קצרה, יתגנב עלינו ההרס וייקח עמו את מה שנותר מהעיר בכסות החשכה.
דבר שעשיתי לא הועיל. ידעתי מבדיקה שזרם הרגש לא חלש מהרגיל, להפך, הייתה בו עצמה מדהימה. אבל משהו לא עבד בחיבור בינו ובין העיר, הוא לא הצליח להגיע אל הזרקור.
"המגדל נראה טוב," אמרה לי שקד יום אחד כשבאה כדי לזכות במנת המנוחה היומית שלה. פעם היינו ישנים בבתים הצמודים למגדל, אבל פינינו אותם עבור הדיירים שבתיהם אבדו, בתקוה שכך חלקם יישארו. סמכנו עליהם שיצביעו לנו על תקלות וידווחו על בעיות. מאז ישנו שלושתנו במגדל. הוא היה ריק בלאו הכי.
"כן," רטנתי. "תיהני ממנו כל עוד אפשר לראות משהו."
"הזרקור?" שאלה. הערכתי את ההתעניינות שלה. היא נראה על סף התמוטטות מרוב תשישות. חלק בי רצה לומר לה ללכת לישון כבר, אבל חלק אחר היה זקוק לשיחה הזו.
"הזרקור המקולל. לא משנה מה אני עושה, הוא לא מקבל יותר מזרזיף של רגש."
"אבל מאגר החירום עובד, לא?" שאלה.
"כן, אבל זה לא כאילו הוא יחזיק לנצח. אני באמת לא יודע כמה זמן עוד נשאר לנו," אמרתי.
היא ניגשה אליי וחיבקה אותי. שנינו שאבנו נחמה מהחיבוק הזה. היא הייתה כה קטנה, כה חמימה. מוזר, איך לא מנצלים את האפשרות להתחבק לעתים קרובות יותר. אנחנו תמיד עיוורים למה שנמצא זמין ומולנו.
"ניר, הכבל של מאגר החירום בסדר, אתה אומר."
"כן."
"ניסית להשתמש בו במקום הכבל הפגום?"
הרמתי גבותיי. "לא. זה ישאיר אותנו בלי אור ליותר מדי זמן, אני חושש. בהנחה שזה יעבוד. אני בכלל לא בטוח שהכבל פגום. יכול להיות שהוא פשוט לא נועד לעמוד בעומסים כאלה."
"המממ," חשבה בקול. "אז צריך כאן מסנן, משהו שיפחית את העומס."
"יש לך רעיון?"
"לא יודעת, אני כל כך עייפה," היא שפשפה עיניה. "מכלי הזיכרון גם כל הזמן דולפים. אני אנסה לחשוב על זה קצת אחרי שאשן, אוקי?"
ליטפתי את ראשה. היא חייכה מעט והלכה לחדרה. נותרתי לבדי.
המכלים דולפים. הכבל לא עומד בעומס. אבל מיכל הזיכרונות הישנים היה בסדר, וגם הכבל שהיה מחובר אליו. תופפתי באצבעי על החלון. המכלים דולפים. מסנן? ככל שחשבתי על כך יותר, התיפוף הגביר קצבו.
#
במקום כלשהו, זר ואחר, ישבתי אני עם אישה עצובה למראה. שולחן קטן בבית-קפה, שתי כוסות תה ומוסיקה שקטה. לזמן-מה איש לא דיבר.
"אז מה שלומך?" ניסה בן-דמותי לדובב את האישה.
"אצלי בסדר," השיבה, פניה חתומים. זו הייתה תשובתה הקבועה.
ניר תופף על כוס התה שלו באצבעו. "כן? עברו רק כמה חודשים, את יודעת. את בטוחה שלא רוצה לדבר על זה?"
"לא, אין על מה לדבר. הם יחד עכשיו, ואני בסדר גמור."
"שקד סיפרה לי שהתרגזת עליה לפני כמה ימים."
"כן. זו לא אשמתה. סתם לא ישנתי מספיק. היא רק ניסתה לעודד אותי. אני עצבנית כשאני לא ישנה."
"הבנתי," אמר ניר. קצב תיפופו גבר. הוא שתק זמן-מה ואז אמר: "תגידי, את זוכרת את הפעם הראשונה שבה ספיר הכירה בינינו?"
היא הכווצה מעט למשמע השם. "אני חושבת שכן. היית מעצבן."
"אמרתי לך שאת יפה," אמר ניר במחאה.
"מול חבר שלי," אמרה, קולה מתמלא מעט להט.
"לא ידעתי שאסף הוא חבר שלך. את הסתרת את זה מכולם."
"הוא רצה שנשמור את זה בסוד," חיוך חַיְשָׁנִי עלה על שפתיה. "אבל זה דווקא גרם לו להגיב."
"הוא אמר: לא *כזאת* יפה, בעצבים," אמר ניר, צוחק. "ואת הסתכלת עליו. אני לא בטוח אם היית כועסת או מרוצה."
זה חילץ ממנה צחוק קטן. "גם וגם. החמיא לי שהוא מקנא, אבל זה נשמע ממש רע."
היא חייכה עוד מעט למחשבה, ואז נזכרה לפתע שאותו הגבר עצמו עזב אותה ממש לאחרונה. החיוך דעך לאטו. "איך הוא היה יכול, ניר?"
ניר הסתכל בעיניה. "אני לא יודע. לא כך הכרתי אותו. הכול היה טוב ביניכם?"
דמעות נקוו בעיניה. מאז אותו לילה לא בכתה, אך עתה החלו דולפות כנגד רצונה. "חשבתי שהוא מאושר אתי. ידעתי שהם נפגשים לפעמים אבל ח-חשבתי שאני יכולה לסמוך-"
ניר גם ממקומו וניגש לחבקה, מתעלם ממבטי האנשים הסובבים אותם. הוא חיבק את האישה הבוכה, מאזין למילים הנשפכות מתוכה. החיבוק העניק לשניהם נחמה.
#
"איך זה נראה?" שאלתי את שקד בקשר.
"זה עובד," קולה היה נרגש. "ניר, זה עובד!"
הזרקור הבהב פעם-פעמיים כשניתקתי אותו מזרם הזיכרון הישן ואז כבה לשנייה. עצרתי נשימתי. אך לפני שהספקתי לומר משהו, נדלק שוב בעצמה.
החשכה נסוגה מעט. הרובע הקרוב נגלה לעיניי. הוא היה במצב נורא, אבל לפחות יכולנו לראות אותו שוב. את כולו.
ליד מגדל-הלב, עמדה שקד, צוחקת. מכלי הזיכרון הזרימו עודפים לתוך שוחה גדולה. כבל הרגש הוארך עד שטבל בתוכה טרם הגיע אל הזרקור. שתי ציפורים במכה אחת. לחץ הזיכרון פחת מעט. הרגש סונן דרכו, הופך נסבל. נאנחתי בהקלה אל העיר החרבה.
זה לא יציל אותנו. המצב עוד היה נואש. אבל זו התחלה, זו התחלה.
#
"אנחנו מפסידים," אמרה לי אביטל באחד הימים. "אנחנו מאבדים את העיר, ניר."
סיירנו סביב מגדל-הלב יחד. מאורע נדיר, כי בדרך כלל לא הייתי מעז לעזוב אותו ללא השגחה. אך לאחרונה התייצב מצבו, ומפעם לפעם יכולתי להתפנות לעזור לבנות בתפקידים אחרים. יחד הצלחנו שלושתנו לתחזק את האזור המקיף אותו היטב. המסילות הנושאות בתים מנקודה לנקודה היו משומנות ושקטות, הזיכרון זרם בצנרת בשטף, מספק מזון לדיירים שנותרו, הרגש טען את הזרקור ברציפות, שומר אותנו מפני החשכה המקיפה. חשבתי שהמצב בסך הכול די טוב. העיר הייתה קטנה עתה, קטנה מאוד, אבל יכולנו לשמור עליה.
"למה את מתכוונת?" שאלתי.
היא עצרה לטפטף טיפת שמן על גלגל-שיניים שחרק מעט לטעמה. "אני יודעת שאתה חושב שהכול בסדר. ובאמת, עשית עבודה מופלאה. אני ושקד כיבינו שרפות בעיקר, אבל אתה הצלחת להביא קצת יציבות. רק שאתה לא רואה את התמונה הגדולה. המסילות עדיין לא מחזירות בתים לכאן, רק לוקחות אותם החוצה, אל החושך."
"אבל הרבה יותר לאט מבעבר," מחיתי.
"הרבה יותר לאט, ועדיין. מוות אטי הוא בכל זאת מוות. מספר התקלות פחת מאוד, אבל זה נובע גם מהעובדה שלא נשארו כמעט דברים שיכולים להתקלקל. כמה דיירים נשארו? מאה? כמה עשרות? זה לא מספיק."
"את רוצה שנתחיל להתרחב שוב?" שאלתי. "נכבוש מחדש שטחים, נחזיר חלק מהדיירים שאיבדנו ו-"
"הלוואי," אביטל נדה בראשה לרעיון. "אבל אין מספיק מאתנו. להתרחב זו לא אופציה. אולי טיפה, אם אתה תוכל להתפנות לעתים קרובות יותר, אבל זה הגבול שלנו. ניר, אני לא באמת יודעת מה לעשות. אין לי תכנית. אני רק מספרת לך כדי שלא אהיה לבד. שקד מבינה, אני חושבת, אבל היא סומכת עליי שאני יודעת איך לעצור את זה. ואני מכירה רק אופציה אחת."
"מה האופציה?" זה לא שלא ידעתי על מה היא מדברת. אבל לא האמנתי שהמצב כה חמור. אביטל הייתה בשטח בכל יום, היא ראתה את הדיירים מדלדלים, נעלמים. אני הייתי עסוק בתחזוקת המגדל, לא יכולתי להבין את גודל האסון.
"לתקוע את המסילות במקומן. להרוס אותן בעצמנו. אף אחד לא יוכל לצאת, אבל גם איש לא יוכל להיכנס. העיר לא תגדל יותר לעולם, אבל לפחות גם לא תקטן."
עצרתי מלכת. הייתי מזועזע מהמחשבה. "התפקיד שלנו הוא לשמור על העיר."
"אני לא אומרת שזה מה שאני רוצה," אמרה אביטל ופרשה זרועותיה בחוסר-אונים. "אבל ניר, אני לא מצליחה לחשוב על דרך אחרת."
"עיר שלתוכה לא יכולים להיכנס אנשים חדשים היא עיר מתה," אמרתי. ניסיתי שלא להישמע כועס, אבל זה רק גרם לקולי להפוך קר. "אנחנו לעולם לא נניח לזה לקרות, אביטל. לעולם."
פסקתי בנוקשות, והשיחה הסתיימה בזאת. אבל כשכעסי שכך מעט הבנתי שאביטל לא הייתה מציעה פתרון כה נורא לולא חשבה שהמצב תלוי על סף בלימה. עיר הלב אכן הלכה וגוועה. אף אדם חדש לא נכנס לתוכה כבר חודשים רבים, ואלה שדרו בה בעבר איבדו קשר עם מרכזה הבוהק ונותרו שרויים בעלטה. עוד ועוד מהם אבדו מדי יום, ואנחנו היינו מעטים מכדי להועיל.
חישבתי בראשי שאפילו אם הייתי מצטרף באופן קבוע לסבבים בעיר, עדיין לא היינו מסוגלים להרחיב מאוד את האזור עליו חלשנו. אבל אולי כך נוכל להרוויח קצת זמן.
אולי היינו יכולים לשנות את כיוון המסילות. אבל אסף וספיר לקחו את הידע הזה עמם כשעזבו. הם היו הטכנאים הוותיקים ביותר, בעלי-הידע. לא ידענו כיצד אפשר לעשות זאת, אם בכלל.
הייתי במגדל-הלב כשהאסון הכה. רגע אחד סקרתי באחד הקירות, מחפש אחר סימני חלודה או שחיקה, ורגע אחר כך הבהב הזרקור הגדול. העיר חשכה ואני נמלאתי אימה. אבל האור שב לשלוט מיד, ולמאית השנייה ניסיתי לשכנע עצמי שהיה זה פרי דמיוני. אולם כבר ידעתי עמוק בתוכי שמשהו אירע.
"ניר," שמעתי את קולה של אביטל רועד בקשר. "שקד נכנסה לאחד הבתים לתקן משהו, והמסילה פשוט לקחה אותה מכאן. זה קרה תוך רגע, אני נשבעת". יכולתי לשמוע אותה בולעת דמעות אצורות. "אני מצטערת, לא הספקתי. ניר, איבדנו אותה. שקד איננה. זה רק אנחנו עכשיו."
#
בית-קפה. אני יושב מול אישה הלוגמת מהקפה שלה בעצבנות.
"התעקשה שאני אבוא ליום ההולדת שלו," אמרה האישה והניחה את הספל בכעס. מעט מהנוזל השפריץ החוצה מעצמת המהלומה. היא סיננה משהו בלחש וניגבה את ידה במפית.
"את לא חושבת שקצת הגזמת בתגובה?" ניסיתי. "אביטל אומרת שטרקת לה את הטלפון בפרצוף. שקד בטח נפגעה."
"שתיפגע. מה היא דוחפת את האף שלה? זה בסך הכול היה מישהו שלמד אתי פעם. דיברנו מקסימום פעם בחודש."
"היא רק רצתה שתצאי קצת מהבית. זה חשוב לשמור על קשר עם עוד אנשים."
"אני יוצאת מספיק אתכם," אמרה האישה. היא שרבבה שפתה. "אני לא צריכה יותר מזה."
"ועכשיו מה? תיפגשי רק אתי ועם אביטל?" שאלתי. רקותיי פעמו בכאב. ויתרתי על שעות שינה כדי לפגוש אותה היום, ועוד חיכתה לי משמרת ערב מאוחר יותר היום.
"אתם החברים שלי, ניר," אמרה האישה. היא הושיטה יד ונגעה בידי, עיניה מלאות תחינה. "עליכם אני יכולה לסמוך. רק עליכם."
רק עלינו, הרהרתי ושפשפתי עיניי. ידה הייתה חמה על ידי. היו לי שלוש שעות. אם אגיע הביתה בקרוב אוכל לחטוף תנומה קצרה.
"אז מה עשית השבוע?" שאלתי. היא חייכה. השינה תיאלץ לחכות. #
'היי, ניר, בא לך ללכת לסרט הלילה? :). רק אם אתה לא עסוק.'
אני מציץ בטלפון הסלולרי. שוב היא בודדה, שוב צריכה אותי. היום אני מסיים לעבוד מאוחר, מחר אני מתחיל לעבוד מוקדם. אולי אכתוב לה את זה. כבר כך הייתי מותש לחלוטין. התראינו ביום שישי וגם בשבת. בראשון דיברנו בטלפון. אביטל ביקרה אצלה אתמול. היא תסתדר לבד ליום אחד.
אבל כבר כמעט לעולם שאינה רוצה לצאת מהבית, חשבתי. זה סימן חיובי שהיא מציעה. עצמתי עיניי, חשתי אותן צורבות מתחת לעפעפיי. בחוסר-חשק התחלתי להקליד:
'בטח! :) איזה סרט?"
#
לא חשבתי שנשרוד את השבוע הראשון. ודאי שלא את החודש. אבל בחלוף הזמן, אבדנה של שקד הפך עובדה סופית, אחת שלא היה זמן להרהר בה או להתעצב ממנה. העיר דרשה את כל מאמצנו. היינו בפיגור מתמיד, מכבים שריפות, מחליפים גלגלי-שיניים, מנקים כתמי-חלודה. לפעמים אחד מאתנו ישן, לפעמים היינו שנינו ערים ועובדים במקביל. לא הייתה ברירה, נשארנו שניים.
"איפה אתה חושב ששקד נמצאת עכשיו?" שאלה אותי אביטל פעם בתוגה.
"הרחק מכאן," השבתי קצרות. לא היה לי פנאי להתעסק בשאלה. התמקדתי בבורג שסירב משום מה לחזור למקומו, לא משנה כמה הברגתי אותו.
"אתה לא חושב שאולי היא מחפשת דרך לחזור אלינו?"
"למה את מתכוונת?"
אביטל נאנחה. "היא טכנאית. אולי היא מחפשת דרך להפוך את כיוון המסילה. אולי יום אחד היא תשוב. פשוט תופיע משום-מקום ו-"
"את מדברת שטויות, יקירה," ניסיתי להיות עדין. לא הצלחתי. העייפות הפכה אותי עגמומי. "אני בכלל לא בטוח שמשהו שורד שם בחוץ, הרחק מהאור ומהזיכרון. יכול להיות שאם היינו מפנים את הזרקור חזרה אל כל המקומות שנטשנו, היינו מגלים שלא נשאר כלום, ממש כלום."
"אתה באמת חושב ככה?"
"לא יודע," אמרתי. השלכתי את המברג שהחזקתי בידי בתסכול. הבורג שניסיתי להבריג התעקם איכשהו. "אולי עדיף להם אם כן. המקום המזוין הזה הולך לעזאזל בכל מקרה."
"ניר!"
"מה, מה? שנינו יודעים את זה. קיבינימט, אני לא מבין מה הטעם להמשיך. העיר גמורה, אביטל. אני כבר לא בטוח שהיא שווה את המאמץ. אמרתי לעצמי שזו רק תקופה, שזה יעבור, אבל אני כבר לא מאמין בזה. לפעמים אני רוצה פשוט להיכנס לאחד הבתים ולעזוב."
אביטל השתתקה לרגע, אז הרימה את המברג ממקומו וניגשה אליי, מחזירה אותו אל ידי ועוטפת אותה בידה השנייה. היא הייתה קרירה ומרגיעה במגעה.
"ניר, אתה זוכר איך הפכת לטכנאי?" שאלה חרש.
"סליחה?" התפלאתי.
"מה הזיכרון הכי מוקדם שלך מהעיר?"
"אני חושב..." ניסיתי להיזכר. מה הייתי לפני שהייתי טכנאי בעיר הלב? נדמה לי שזכרתי בניינים מוארים, חמימים, אנשים מקיפים אותי כשהייתי עייף וחלש. מסילה שנשאה אותי מהקצוות העמומים אל המרכז הבוהק, מעט בכל יום. לפני זה הייתה הליכה בשממה גדולה, אינסופית. לבד. אבל לא, היה משהו מוקדם מזה, מעומעם אף יותר. צריחים נישאים וחומות בצורות. עיר? האמנם הייתה זו עיר? בלי מסילות, בלי זרקור גדול. סמטאות אפלוליות ורחובות עקלקלים. יתכן והגעתי בכלל מעיר אחרת? אולי לבשתי שם מדים? מה היה תפקידי? לא הצלחתי לזמן את הזיכרון למרות ניסיונותיי.
"אתה זוכר," אמרה אביטל בשקט. "אתה זוכר שהעיר קיבלה אותך כשהיית צריך, נכון? אני לא יודעת מאיפה באת, לכל אחד יש זיכרונות אחרים לפני העיר, אבל כולנו הגענו לכאן והפכנו לחלק ממנה. שמחנו להיות חלק ממנה. בזכותה פגשנו אחד את השני, מצאנו בית. ניר, העיר הזו חשובה להרבה אנשים. עדיין חשובה, אני חושבת. למרות שהיא מגרשת אותם החוצה."
מגרשת אותם? חשבתי על כך. כן, אף אחד לא עזב מרצון, חוץ מאסף וספיר. למרות כל הקשיים, כולם היו בוחרים להישאר בעיר אילו היו יכולים. מה קרה לכל הטכנאים הרבים שהיו בה בעברה?
#
"היא כל הזמן מדוכאת," אמרתי לאביטל כשישבנו לקפה. "וכבר נמאס לי לשמוע על אסף וספיר. על שקד היא לא רוצה לדבר בכלל. אני לא מבין אותה יותר. פעם היה לי כיף כשהיינו נפגשים, עכשיו זו כבר ממש מטלה."
"תהיה סבלני איתה," ביקשה אביטל, מניחה ידה על ידי. ידי הייתה חמה מספל הקפה, שלה קרירה ונעימה, מנחמת. "אתה יודע, ניר, כשהיא נכנסה לקשר עם אסף היא הפכה מאוד עסוקה בו. פעם היו לה מלא חברים, אבל עם הזמן נשארו רק כמה קרובים. הוא היה ממש מרכז העולם שלה, בגלל זה היא כל כך נפגעה. זה לא אומר שהיא לא מעריכה אותנו. היא פשוט לא מצליחה לצאת מזה. אבל היא חברה טובה, היא תמיד הייתה. אלף פעמים היא הייתה שם בשבילי כשהייתי צריכה אותה."
מיד התחרטתי על דבריי הראשונים. אביטל צדקה. לא סתם נשארתי עד עכשיו. חברתנו המשותפת הייתה יקרה ללבי, למרות הכול. היא הייתה שם כשהייתי אחרי פרידה בעצמי. בת-הזוג לשעבר לקחה את מעגל החברים שלי עמה בזמנו. לא בכוונה, אבל כך קורה לפעמים. עכשיו היה לי מעגל חברים חדש, את רובם הכרתי בזכותה.
את רובם הכרתי בזכותה. רובם היו חברים שלה. פעם. למה רק פעם, בעצם? את רובם עדיין הכירה. על חלקם היינו מדברים לפעמים, עם כולם הייתה חברה בפייסבוק. הקשר גווע, אבל לא נעלם. אולי.
הא.
#
מה הופך טכנאי לטכנאי, בעצם? מה מפריד בינו ובין דייר בעיר הלב? דייר יכול להבחין בתקלות ולקרוא לטכנאי, אם הוא נחוץ, או לנסות לתקן אותן בעצמו אם הן מאוד פשוטות. הדייר ניזון מזיכרונות וזקוק לאור הנובע מזרקור הרגש כדי להמשיך בשגרת חייו, אבל זה לא שונה במיוחד מהטכנאי. האם לא הייתי אני דייר בעיר טרם הפכתי לאחד מטכנאיה?
"נותרו כמה עשרות," אמרתי לאביטל בהתרגשות. "את מבינה, את מבינה?"
"אתה רוצה לגייס טכנאים חדשים?" שאלה בהשתאות.
"גם! אבל אני רוצה גם לגייס טכנאים ישנים."
"למה אתה מתכוון?"
"הם עדיין כאן, בתוך העיר," הסברתי. "איך לא הבנתי את זה עד עכשיו? את אמרת בעצמך, אנשים רוצים להישאר. מה קרה לכל הטכנאים, אביטל? לאן הם נעלמו? התשובה ברורה – רובם לא נעלמו. הם פשוט הפסיקו להיות טכנאים."
"אתה חושב שחלק מהדיירים הם טכנאים לשעבר," אמרה אביטל בהבנה פתאומית.
"אני יודע שכן," אמרתי. נזכרתי באיש מבוגר אחד שניסה לעזור לי לפתור תקלה לפני זמן כה רב. האם היה טכנאי פעם בעצמו? לא ידעתי. אבל כן ידעתי שבתוך העיר עוד שכנו טכנאים. ואולי לא רק ליד מגדל הלב. אני הגעתי ממקום כלשהו מעבר לחשכה, מדוע ששקד לא תהא שם גם היא? אנחנו רק צריכים להגיע אליה.
"מהר, מהר, אין זמן לבזבז," האצתי באביטל.
#
"לאן אנחנו הולכים?" שאלה אותי ואת אביטל כשהופענו על מפתן דלתה במפתיע.
"מסיבה," אמרתי.
כתפיה השתוחחו מעט. "אני לא כל כך אוהבת מסיבות, ניר. בטח לא אכיר שם אף אחד ויהיה לי משעמם."
"אם תשתעממי, נעזוב ביחד," הבטיחה אביטל ותפסה אותה בזרועה.
"אבל אם יהיה לך כיף ואנחנו נשתעמם, את עדיין חייבת לעזוב אתנו," הזהרתי. היא צחקקה ואני ואביטל החלפנו חיוך.
"טוב, בסדר, עקשנים. בואו נזוז. אבל תזכרו שהבטחתם שלא נשארים אם לא כיף."
הובלנו אותה תוך כדי שיחה ערה. היה טוב ששלושתנו היינו יחד, אם היה רק אחד מאתנו עמה ודאי הייתה שוקעת במרה שחורה ומסרבת לבוא.
"רגע, הבניין הזה מוכר לי," היא עצרה במקומה וניסתה לוודא שהיא מזהה נכונה.
"כן, כאן המסיבה," אמרתי.
"ידיד שלי גר כאן," אמרה, נזכרת. "רן. בקומה השלישית, נדמה לי. הכרנו באוניברסיטה. פעם היינו די קרובים אפילו. היינו יושבים יחד בהפסקות ומדברים. הוא תמיד אמר שאני יודעת להקשיב, החמוד."
"כן, הוא עדיין גר כאן."
"מה, המסיבה אצלו?" שאלה. היה נראה שאינה מצליחה להחליט אם היא מרוצה או לאו.
"בדיוק," אמרה אביטל. המשכנו להוליך אותה תוך כדי דיבור. "הוא הזמין אותנו."
"באמת? אבל מלא זמן לא דיברנו," אמרה היא, בתחושת אשמה קלה.
"יהיה בסדר. רן בחור טוב, הוא יודע שהיית עסוקה ועברת תקופה לא קלה," אמרה אביטל.
"טוב, אם הוא הזמין," אמרה בהיסוס.
עלינו לקומה השלישית. הדלת נפתחה.
#
רן היה הראשון להתנדב לתפקיד, אבל לא היחיד. הוא כנראה היה טכנאי ממש עד לפני שהגעתי אני לעיר. אביטל זכרה אותו, בעצם, פשוט מעולם לא הבחינה שהוא עדיין כאן. היו גם אחרים. חלקם היו טכנאים, אחרים דיירים שרצו להפוך לכאלה. מגדל הלב היה מלא כפי שלא היה מזה שנים.
"אתם יודעים מה המשימה," אמרתי לתריסר הטכנאים שהתווספו אל שורותינו. "פעם היינו זקוקים לעיר. היום, העיר זקוקה לנו."
#
"יו, אני לא מאמינה, אני מכירה כאן את כולם!"
"טוב, יש לכם הרבה חברים משותפים," ציינתי. אך כלל לא הייתי צריך, מישהו שהכרתי רק במראה פניו אך לא בשם ניגש אליה ושאל לשלומה. תכף התחילו להתעדכן זה בפרטי חייו של זו. חייכתי לעצמי והתרחקתי מעט, מניח לשיחה לגלוש לקווי נוסטלגיה שרק הם הכירו. יכולתי לשמוע אותה צוחקת כפי שלא צחקה מזה זמן רב.
"היא נהנית," לחשה לי אביטל והביאה לי משקה.
"היא תמיד אהבה אנשים סביבה," מלמלתי. נזכרתי עתה באישה שפעם הייתה. מחייכת, מקסימה, אשת-שיחה. לא פלא שהתחלתי איתה כשהכרנו. בקושי היה אפשר לראות בה עכשיו שרידים לדיכאון ששרה עליה בשנה האחרונה.
"היי שם," שמענו קול מוכר אומר ממרחק-מה. הסתובבנו להביט. שקד עשתה לה שלום קטן ומבויש. "אפשר להצטרף?"
"היי," השיבה היא. שני רגשות מנוגדים נאבקו בפניה. גאווה וחרטה, חשבתי. לבסוף נכנעה לאחד מהם, ניגשה אל שקד וחיבקה אותה. " התגעגעתי אלייך. סליחה."
#
את שקד מצאנו אחר כמה ימים. היא שרדה בקושי רב בעזרת מלאי זיכרון נטוש שנותר בחלק מהבתים העזובים. בדרך נס הצליחה לזנק מהבית שסחב אותה הרחק ממגדל הלב לפני שזה נעלם לחלוטין בחשכה. אבל עדיין הייתה רחוקה מכדי לשוב אלינו ברגל, אף כי ניסתה. כשהחלנו מתקנים את העיר, אזור אחר אזור, החלו גם הבתים לנוע חזרה אל עבר המגדל. היא ניצלה את ההזדמנות וקפצה לתוך אחד מאלה שזעו בכיוון הנכון.
"כל כך הרבה טכנאים," התפלאה כששבה אלינו. אז שקעה בעייפות במיטתה שבחדרה הישן, ואנחנו נתנו לה את הזמן הנחוץ להתאוששות. עכשיו יכולנו להרשות זאת לעצמנו
העיר עוד לא שבה לעצמה, לא לחלוטין. התקלות עדיין היו רבות מאוד, ההרס שנוצר מחודשי-ההזנחה לא פשוט כלל. אבל היו רבים מאתנו שוב. בכל אזור עליו השתלטנו מחדש, החל אור הזרקור מאיר כבעבר. דיירים, חלקם ישנים, חלקם חדשים, הופיעו בבתים.
חלקם עשויים להפוך לטכנאים יום אחד, הרהרתי ממקומי במגדל, צופה בעיר. אולי יתווספו אל הטכנאים המסיירים ברחובותיה כעת, אולי יחליפו את חלקם עם הזמן. אין לדעת.
וזה בסדר, זה בסדר. לאדם יכולים להיות טכנאים רבים בעיר הלב לאורך השנים. לא כולם יחזיקו מעמד לכל אורך חייו. אבל טכנאי שפרש תמיד יכול לשוב, אם רק יבקשו ממנו. אדם חדש יכול להפוך לאחד מטכנאיה הטובים ביותר אם תינתן לו ההזדמנות.
ליטפתי את אחד מקירות מגדל-הלב בעדינות. את תהיי בסדר עכשיו, לחשתי לה.
בעיר הלב, תמיד יימצא לאדם בית אם רק יחפש.
