הדף
לפעמים הישיבה מול הדף נדמית סרת-טעם. אני מול עצמי. חדר ריק שבו דבר לא יתרחש אם לא אגרום לו לקרות. אני מול הדף. כמו חבר קרוב, או אהוב, שכבר סיפרת לו הכול ויודע את כל-כולך, ובכל זאת רק אתה ממשיך לדבר, והוא לא תורם עניין או דעה משלו לשיחה. אולי זו אשמתך, כי כבר אינך יודע כיצד להקשיב חזרה. אתה משעמם אותו, אתה משעמם את עצמך.
זה היה קל יותר פעם, כשלא היה אפשר לכתוב מילים לאנשים רחוקים ולקבל תשובות מיד, ללא שהיות. מי שלא שהמציא לעצמו עולמות חדשים, היה נשאר עם החדר החף מפרכוסים, עם הלבן המדכדך של הקיר והנייר, עם הדממה. ואם היית מתמיד די זמן בכתיבה, לבסוף גם הייתה מקבל תגובה. לא מיד, אמנם, אבל בסופו של דבר מישהו היה קורא, מישהו היה אומר מה חשב או הרגיש. ואפילו היו המחשבות לא טובות, או הרגשות בעיקר של סלידה וזלזול, לפחות משהו היה מתעורר, משתנה, לפחות לא היית לבד.
