מחשבות על צוויג
הסופר שטפן צוויג כותב על יעקב מנדל שהחזיק בסוד הגדול של הריכוז המוחלט, שהיה קורא כפי שאנשים מתפללים, שחקנים משחקים ושיכורים בוהים באוויר, אותה התעמקות נוגעת ללב שהופכת כל ריכוז אחר לסתמי בהשוואה. פלא, כך הוא מספר, שהוא יוצרו של כל אמן וכל מלומד, של החכם באמת ושל המטורף המוחלט. אינו אומר: סוד זה שייך גם לאוהבים הצעירים. משום שאלה טרם למדו שאפשר לפצל את תשומת הלב, ולכן אין כל התפעלות באופן שבו הם צוללים לאדם אחד ויחיד. רק האוהבים המנוסים, היודעים את העולם שבחוץ ואף על פי כן ריכוזם נתון למושא אהבתם לבדו, משתייכים לאותה סוגה של התעמקות. ואת הללו אין טעם להזכיר, מפני שבלאו הכי הם מצויים, כך לפחות אני מאמין, בממלכת התפילה, המשחק והשיכרון גם יחד, והעולם כולו מצטמצם ומתרחב כשהם חולפים לצדך, ואין אלא לקרוא: אללי, אללי, אללי.
