פנדורה
כבר תקופה שאני מסתובב עם מועקה בתוכי. כאילו הייתה גז אפל שפעם אפף את חיי, אך עתה התרכז והתמצק אי-שם בעומק הבטן. אני מכסה עליה: בנופים חדשים, בצחוק ארוך, מתגלגל, בספרים, במאכלים שמעולם לא טעמתי, בחלומות בהקיץ. אבל מתחת לכל אלה, המועקה ממתינה, בלא ניע, כבדה וקודרת, שותקת שתיקה מבשרת-רעות. לא סלע שאין לו הופכין, כי אם קופסה שחורה, אותה אינני מעז לפתוח, פן אגלה שהיא מכילה את כל צרות העולם, ואלה יימלטו וימלאו אותי עד אפס מקום וידחקו את כל שמחותיי החוצה ממני. אלא שכל עוד היא נותרת חתומה, איני מסוגל להיפטר ממנה. כבר עתה הפכה כבדה מכדי שאוכל להזיזה בכוחות עצמי, ומשקלה רק מתעצם והולך מדי יום. איני בטוח מתי תכביד מכדי שאוכל להמשיך בחיי, באיזה רגע מדויק תכריע אותי כליל. בכל בוקר אני בוחן אותה מחדש בחשש, שמא היום לא אצליח לקום מן המיטה, ובכל ערב נוקש עליה בהיסוס: אולי עדיף יהיה לבחור את הרגע בעצמי. אך אינני מעז, לעת עתה. עד שזו לא תותיר לי עוד ברירה אחרת.
