תה

אנו מקבלים הזדמנות אחת, בתחילת היכרות, להעריך אדם על כל סגולותיו, הטובות, הרעות. הזדמנות אחת להתאהב במה שנפלא ומשונה בו. לחשוב שפגמיו הם תבנית ייחודית ופלאית, להאמין שמעולם לא נתקלנו בדבר הדומה לו, ולעולם גם לא ניתקל שוב בעתיד. לכן אסור לעצום עיניים בפעם האחת ההיא. כי רק במבט מפוכח וישיר אפשר לאהוב איש במלואו. כל לקות של הראייה, כל רגע מוכה סנוורים, הוא אך פתח לאכזבה בעתיד, שבו מישהו ימלמל לעצמו, בלב שקוע: אה. את זה לא ראיתי.

אינני חסיד גדול של 'רק עוד פעם אחת אחרונה ודי'. כל הרק-פעמים-אחרונות שלי מחקו את הטעם המתוק של הזיכרון, או הוכיחו שאיני יכול להשאיר אותן...

האנשים שאהבו אותי רודפים אותי בלילות. בחלומות עצובים שמהם אני מתעורר בהשתנקות של בכי. המחשבות שאני מסרב לחשוב במהלך היום מוצאות דרכן בשנתי. אני יודע שהעצב הוא מהמחשבה על האדם האחר, ועל האופן שבו דברים הסתיימו. אני גם יודע שאי אפשר להיות נאהב כך בידי יותר מאדם יחידי. שאהבה מוכרחה לבוא על חשבון אהבה, כי אי אפשר לתת את כולך פעמיים. כי אין מספיק ממך (בקושי יש די ממך עבור עצמך, ואפילו המעבר מאחד לשניים מגלה את גבולותיך).

היא הייתה מגיעה לסדנאות שלי, לבושה חולצה צמודה שהבליטה חזה כבד ומרשים, מתהדרת במכנסיים שהפגינו, מבלי לחשוף, תחת רחב, נשי ונדיב. לפעמים הייתה שואלת שאלה ונועצת בי מבט כחול-ירוק, משתהה רגע אחד יותר מדי, שאדע שהיא מתבוננת. לפעמים הייתה עושה זאת בין תרגילי כתיבה, צדה את עיניי, דורשת אותן עליה. היה בה משהו ילדותי, מתחת לנשיות שהגוף הפגין. משהו רעב לתשומת לב, לרגע נוסף של שיחה, להכרה בעומק או בערך שנמצא בתוכה. אבל היא לא ידעה את הנתיב לדברים הללו, רק את הדרך המתפתלת של פיתוי ומגע,

זו נחמה וקללה, ההבנה שמי שהכיר אותנו בעבר לא יודע מי האדם שאליו הפכנו בהווה. אפילו לא רק האנשים שחלקו עמנו היסטוריה משותפת, אלא סתם זרים שפגשו אותנו לרגע קצר בזמן. במרבית המקרים, כנראה הם אפילו לא שוקלים את האפשרות של שינוי, אלא פשוט מניחים שהאדם שהיינו והאדם שאנחנו עכשיו דומים מספיק כדי להיחשב לאחד. ואם האפשרות נשקלת, אז רק כהשלכה של מה שהכירו, כהתקדמות בכיוון מסוים וברור מראש. אף פעם שוקלים שאולי פנינו בפניות חדות, או שניתזנו כנגד אירוע חיים קשה שזרק אותנו לעצמי שונים בתכלי

רציתי לומר: אני אוהב אותך.

לפני חמש שנים, מעט לפני שטסתי לסקוטלנד ביקרתי את סבתי, השוכבת על ערש דווי במיטתה. לרגעים היא הייתה צלולה, מחייכת חיוך חסר-שיניים ומרימה גבות לעברי, להדגיש שכל הטרחה הזו סביבה מטופשת. רוב הזמן יכולתי לשמוע אותה ממלמלת: יהיה טוב, כי מוכרח להיות טוב. ואני הייתי מהנהן בהסכמה, ושנינו הבנו שטוב הוא מושג די גמיש, ושתמיד היא אמרה שיותר טוב לא להיות מאשר לשכב חסרת אונים במיטה. רוב הזמן היא ישנה, פניה עוטים הבעה תשושה, נשימותיה אטיות, ארוכות כמניין שנותיה. אלה היו שעות שלוות עבורה.

בשולחן שמולי, לא הרחק, יושב איש מבוגר התר במבטו אחר שיחה. כבר התבדח פעמיים עם המלצרית. פעם קרא לקפוצ'ינו 'אל פצ'ינו', והיה כה מרוצה ממשחק המילים שמלמל אותו לעצמו מספר פעמים. פעם צחק, כששפכה מעט מים מכוס מלאה מדי, והסביר בקריצה שנראה שהיא עושה קידוש. עתה כבר נסוגה אל השקט שמאחורי הדלפק, היכן שקולו אינו מגיע.

לפעמים, אני מרגיש שאני הולך לפסיכולוג עבור הלגיטימציה לדבר רק על עצמי, מבלי להתעניין באחר. זו ההזדמנות שבועית להיות אנוכי לחלוטין בשיחה. המחשבה הזו מציקה לי עד אין קץ, משום שהיא גורמת לי לחשוב על כל המקצועות שקיימים רק כדי שאנשים יוכלו להיות אנוכיים בנוחות, מבלי להתחשב באחר. מזונה ועד למלווה בכתיבה. חלק בי תוהה אם יש הבדל בין דבר לדבר, אם זה משנה עבור מה אדם משלם כל עוד מקבל נתח אנוכי מזמנו של אחר. וגם אני מהווה חלק מכלכלת תשומת הלב הזאת, גם אני משלם, גם עבור משלמים אחרים (אב

החשיפה שלי בפייסבוק יורדת, החשיפה בסטוריז עולה. חלק בי מתרגם: אנשים מתעייפים ממני, אנשים נזכרים בי. לאף אחד אין פניות לעסוק באהבה, כולם מוכרחים קצת אסקפיזם ממלחמה. סופר שלא כותב הולך ונשכח, גם סופר שכוח אפשר לאהוב, אם הוא עולה במחשבה ברגע הנכון. וזו התזכורת התמידית: רגשות משתנים, לכן עדיף להמשיך ולכתוב על מה שמעניין אותי. בסופו של דבר, אם אמתין די זמן, הם ישתנו לטובתי. ואז מישהו יאמר: מדויק! ויצדק, כי הוא הגיע בדיוק בזמן הנכון עבורו.

הדבר המפליא בהרס עצמי הוא בעיקר במידת הזמן הנדרשת כדי להרוס את עצמך. תמיד נדמה שיש עוד מעט ממך שנותר על תילו, חלק שאפשר לאבד או לקלקל. וזה מצחיק, כי אנשים שהשיגו דבר מה בחייהם יכולים לחרב אותם ברגע, להשמיד הישגים, מערכות יחסים וחברויות בהבזק זריז של חוסר מחשבה. מה שמוכיח את האמת הישנה: החיים מפחידים יותר כשיש לאדם מה לאבד. אבל מוסיף על גבה אחת חדשה: הקו שבו משהו נהרס באמת משתנה. ואולי תמיד אפשר להרוס מעט יותר, אם רק ננסה.

לפעמים קורה שאדם מסתובב שנים בתחושה שהוא לא ראוי לאהבה, רק כי אי אז בעברו, מישהו לא אהב אותו בחזרה. ודי בתחושה הזאת כדי לגרום לו לפגוע באינספור אנשים חדשים, פשוט משום שהוא אינו יכול להאמין שיש אדם שבכלל מסוגל להתאהב בו. ורק ביום שבו הוא משתכנע אחרת, הוא מביט לאחור, ומבין מה אירע, ועד כמה הדברים היו יכולים להיות שונים.

פעם הכרתי אדם שהפליג בספינה על פני האולי, מיקום יתכן אחד לאחר. בכל פעם ששקל להטיל עוגן בעולם אפשרי נוסף, גילה שכבר קיימת שם גרסה שלו שחיה באושר רב. כל הגרסאות היו דומות לו מאוד. כך ידע שיש אינסוף דרכים שבהן יוכל להיות מאושר, וכל אחת מהן דורשת ממנו להיות מעט אחר, כך שבאף אחת לעולם לא יהיה באמת הוא עצמו. מעולם לא הכרתי אדם חופשי יותר ממנו.

שנתי הפורה ביותר כסופר הייתה 2013, מעט לאחר שחזרתי לארץ מיפן. כתבתי עשרות קטעים קצרים מדי יום וסיפור קצר בכל שבוע. כיוון שעבדתי רק בארבע עבודות, הרשיתי לעצמי לכתוב גם רומן גרפי מהצד. על הדרך, ערכתי את הרומן שעמו חזרתי ארצה, וכבר הספיק לגרוף מעל עשר דחיות מהוצאות לאור שונות. ישנתי פחות, אבל שתיתי הרבה יותר. לא היה לי זמן כתיבה רב יותר מהיום, רק כתיבה יעילה בהרבה. לא יכולתי להרשות לעצמי להימרח או להמתין עם המילים, כי לא היה עתיד באופק ואף לא טיפת סיכוי שאצא מהבוץ הכלכלי שבו הי

בלילות אני שוכב בתוך מחשבה קשה, בהירה, איומה ומנחמת: אהבה אמתית היא אהבה עד חורבן. בלי פינות או חלקים שאנו שומרים לעצמנו, בלי מנגנון סודי למילוט, רק למקרה ש. זו אהבה נטולת הגנה על הלב, המוכנה לעובדה שאולי ניפגע. אהבה מהסוג שהורס אותך בלכתה, כי אינך מוכן לשקול את הסיכוי לסוף, כי סוף הוא לא אפשרות כיודעים את קיומו של הנצח, כשמאמינים שכבר נגענו בו, ועכשיו רק צריך להמתין. זו אהבה הגורמת לאדם להתעלם מהכול, מכל סימני האזהרה והחוקים הכתובים והבלתי כתובים של החברה, כי עליו לממש א

פעם האמנתי שאני חסין לפגעי החיים, ושלא משנה איזו מהלומה אלה ינסו להנחית עליי, לא אתכופף בפניהם. אז לא הבנתי שהחיים אדישים אליי, ואין להם שום עניין להכות בי. אם מהלומות באות, הן לא מהם, אלא מאנשים אחרים. לפעמים, הללו נועדו להכניס כדי אותי למסגרת (אבל אינני מתאים למסגרת! הייתי צועק. אבל אין זה משנה. די מכות במקומות הנכונים, ותתחיל להתאים. גם אם בדוחק, גם אם בכאב רב), לפעמים כדי להגן על עצמם מפניי (גם לומר 'לא' לאהבה של אדם זו פגיעה. ואין זה משנה שאיש לא התכוון לפגוע). והיו גם א

ברחוב פגשתי אישה שלא ראיתי שנים. היא חייכה כשהצלבנו מבט ומיד הזמינה אותי נרגשות לשבת איתה לקפה. ההצעה הייתה מפתיעה, כי זיכרוני סיפר שבעבר ויתרה עליי בקלות מרובה. שאלתי מה השתנה. אמרה: אז, לא ידעתי שלא אפגוש מישהו כמוך שוב. התשובה רק זימנה שאלות נוספות, אותן כבר לא העליתי בפניה. לדוגמה: מה הכוונה, מישהו כמוני (וטוב מכך: מי אני, בעינייך)? כמו גם: יש אנשים שכמותם כן פגשת שוב? או שאולי האמנת שאנשים כמוני הם דבר נפוץ (ואם כן, מדוע, בעצם)? ולבסוף: למה היית צריכה לפגוש עוד אנשים

בערב נתקפתי געגועים לחיים אחרים. בלילה כבר כמעט והכריעו אותי, וחשבתי שעד הבוקר ודאי אמות מרוב צורך. נרדמתי במקום למות. בבוקר, המשכתי לישון ונמנע האסון. לקראת צהריים, התעוררתי, קצת מאושר. היה לי טוב, חשבתי הרבה. שתיתי תה לבדי בבית קפה בשכונה. חזרתי הביתה לאישה ולכלבה. כתבתי עוד פסקה, שתיים, שלוש, וקיוויתי שכך יראו כל החיים מעתה ועד עולם. לפנות בוקר, תהיתי מה הטעם בחיים הללו. נרדמתי כשהגיע האור, לפני ששלחתי יד בנפשי. התעוררתי בצהריים, שמח מהתפוקה של אתמול. בלילה התעוררו הספקות.

מאוד קל להיות אדם טוב. לפחות עד שאדם מגלה עד כמה קל יותר להיות רע. ומרגע הגילוי, טוב-לב הופך מעניין טבעי שנובע מבפנים למאבק יומיומי, לאקט שדורש מאמץ. לא לפגוע, לא לחשוב רק על טובתך. לדעת שרוב הזמן, מעשים טובים לא יחזרו אליך ולא יועילו. להבין שזה לא העניין (מה העניין?). רוב הימים, טוב-לב יעלה לך במשהו שרצית. רוב הזמן תצא נפסד. לפעמים, אפשר להסתפק בכך שהיית רוצה להיות מוקף אנשים טובים, ולא להרגיש שאינך ראוי להיות ביניהם.

מאז היותי נער, לא השתעממתי מחברת עצמי. ספרים, משחקי מחשב, אלה היו די והותר כדי למלא את העולם כשהיה חוסר באנשים אחרים. אבל גם במצבים הנדירים שבהם נותרתי לחלוטין נטול מעש, לא השתעממתי. הייתי שוכב שעות במיטה, במרפסת הצרה שהייתה לי לחדר, בוהה בתקרה ומדמיין. הדמיון היה כל החברה והתעסוקה שלהן הייתי זקוק. לפעמים, הדמיונות היו פרועים, על אודות עולמות אחרים שעליהם קראתי, או שאותם המצאתי. לפעמים חלמתי על דברים פרועים לא פחות, אם מקומיים בהרבה. על אישה שתביט בי אחרת, על סכום כסף שאזכה

ברגע עייף מאוד, חבר אמר לי: תה, אולי תשקול את האפשרות שתתפרנס ממשהו שהוא לא כתיבה? זה לא אומר לוותר על החלום, רק שתפסיק להילחם כל הזמן כדי לשרוד. האמירה גרמה לי להביט בו. הוא לא הבין, המאבק כדי לשרוד מזין את החלום. קל מדי לוותר עליו כשיש אפשרויות, כשהחיים נוחים, כשאין כורח הנושף במורד העורף ומזהיר שהעולם עומד לכלותך. להפסיק להילחם כדי לשרוד פירושו להפסיק להילחם כדי להגשים. שקלתי להגיד - אתה יודע, גבריאל גרסיה מרקס אמר פעם: רק כשהצלחתי באמת, בתור סופר, הבנתי שכתיבה נעשית ברו

העשייה ממלאת. אבל היא דומה למזון – מה שאוכלים הוא שממלא אותנו. ואם עושים את הדברים הלא נכונים, מרגישים מלאים, אבל לאו דווקא במה שרצינו. אני מזכיר זאת לעצמי בכל פעם שאני מלא מדי ולא מבין מה חסר. בכל הזדמנות שבה נדמה שעליי להיות מסופק ומרוצה, ואיכשהו אין בי די. כי גם החיים המלאים יכולים להיות חסרים. ועדיף להבחין בכך בזמן, לפני שיתמלאו עד תום, ולא יישאר בהם מקום למה שרצינו באמת.

אפשר לבלות שנים ארוכות באמונה שאדם לא מתאים לנו, ואז בערב אחד פתאומי לשנות את הדעת לחלוטין. וקשה להגיד אם זאת התפישה של האחר שמשתנה, או האופן שבו אנו רואים את עצמנו, או אפילו הדרך שבה מסתכלים בתחושת היחד. אבל זה קורה. נשיקה נכונה משנה דינמיקה מקצה לקצה, רגע יחיד כול להפוך את העתיד בזוג לאפשרות. הצרה היא שהערב הזה יכול להגיע גם שנים אחרי שאדם יצא מחיינו, כשאנחנו כבר בנתיבים נפרדים בתכלית. אולי אפילו אחרי שמזמן הפסקנו לדבר. וכל שנשאר הוא לחלוק זיכרון ממרחק, לקוות שהוא הדדי, ולה

העולם לא מעמיס עליי מכפי כוחותיי. גם לא נחלשתי עם השנים, כפי שלפעמים נדמה. רק למדתי לצעוק חזק יותר, למדתי להיאנק בכאב של ממש, להשמיע קול כשקשה. כך שעכשיו, העולם נרתע מעט בכל פעם שהוא מניח עליי משקל. וזו אסטרטגיה מצוינת, לפעמים. כל עוד אינני מתחיל להאמין שכוחי תש. כל עוד אני מפנה את הכוח שהתפנה בי, ולא שוכב במיטה ימים ארוכים ומהרהר עד כמה העולם כבד.

אם קיים דבר בלתי-גשמי בעולם שאינני מסוגל לחלוטין להסביר, הרי זה עולם הדמיון. לא רק את הפרטי, השייך לאדם יחיד, אלא זה שחולקים עם אחרים. ויש לו צורות מרובות ושונות. קיים העולם שאדם אחד בורא בספר והאחרים מאכלסים בסיפורים ובהרפתקאות עם הזמן. יש אחר, שבוראים במיטה, ודורש שני אנשים היודעים להחליף מילים מתובלות מבט, ללא בושה או חשש. יש כזה שנוצר בין אנשים המאמינים במטרה משותפת, המסוגלים לברוא עולם עתידי אפשרי, חזון ההופך מציאות. דבר פלאי! כולו מילים, מחשבות, רגשות ותקוות. הוא מתקיי

פרטי זיכרון אובדים לי מדי יום. אני נאבק להישאר זוכר, אבל כל מחשבה ארוכה מדי טומנת בחובה מעט שכחה. די זמן חולף, ולפתע אינני יודע מהיכן היא הגיעה, או אילו תהפוכות עברה בדרך עד לצורתה הסופית. רק האופן שבו אני תופס אותה כעת נשאר, וגם זה, לפעמים נעלם.

שבתי אל ביתי ממסע ארוך, והתבוננתי בו. בחדרים המרובים שכוסו אבק, ברכוש הרב שנערם בהם, בבגדים, אפילו בספרים שעל המדפים, שפעם היו כה אהובים עליי. כל פריט שהתווסף לרשימת נכסיי הוסיף מעט משקל למועקה שבנפש. כל חפץ שברשותי הפך למטלה שעליי להשלים, וכל המטלות נצרפו לשרשרת ארוכה הקושרת אדם למקום. אז, בשקט בשקט, התחלתי מדמיין את הבית הולך ומתרוקן, ראשית הסירים והצלחות, הסכו"ם, השולחנות, המקרר, התנור. עמם נעלמו גם המנורות, המדיח, העציצים. הצצתי בארונות והבגדים שבתוכם התפוגגו בבת-אחת, ואז

לעולם אינני מרגיש אשמה על כך ששרדתי. אבל לפעמים אני חש אשם כי לא עשיתי די, או כי לא היה אכפת לי מספיק, או אפילו פשוט משום שאני עייף מאוד ויש יותר מדי צער בעולם מכדי שאשא גם אותו. בתוכי, אני מתווכח כנגד הרעיון שעליי להרגיש את כאבם של אחרים. וטיעוניי טובים מאוד – הרי אינני עוזר בכך לאיש. מרבית הזמן, אנשים אפילו לא מודעים לעובדת ההזדהות או הכאב שלי איתם. וחוץ מזה, בקושי עמדתי בצערי הפרטי, בכאביי שלי, בצרותיי שלי, מה עכשיו לי ולאלה של אחרים? איך לא אשבר? אינני כה חזק, גם אם היה

אהבתי אנשים רבים לאורך השנים. אבל הבנתי זאת רק בדיעבד, בלכתם, בהתרחקות, שלי או שלהם, מבעד למסננת של זמן וניסיון וחיים. יש הרבה סוגים ועוצמות לאהבה. וזה בסדר שאהבת לזמן קצר אדם שהיה קרוב ונוגע ודיבר ללבך, וזה בסדר שהאהבה הזו הייתה קטנה בהשוואה לאחרות. היא איננה פחות אמתית בשל כך. בדיעבד, נדמה לי שזו בעיה של רגישות יתר. כי העולם קשה וגס ומחוספס ופוצע, והוא לא שואל כיצד ומתי לגעת בך. ואנשים עוזבים בזמנם שלהם, אותך ואת החיים הללו, ומתרחקים בתנאים שאין בהם שליטה. לפחות, לא לך. ול

הבירוקרטיה הזעירה של החיים מורכבת משיחות נימוסין, מהצורך למסך ולהסתיר רגשות במקום להביע אותם. היא מכסה את הלב וחוצצת בינו ובין העולם. כדי שלא יפגע, ולא ייפגע, שינשום מבעד לשקית ניילון, וינשק דרכה, ויתרגש דרכה. כך בטוח יותר. כולה ברכות יום הולדת שאינך מתכוון אליהן, הודעות בחגים שלעולם לא היית שולח. הצורך לומר דבר אחד ולא את האחר. שמירת הבעה.

כשהייתי צעיר רציתי שאישה אחת תישאר חברתי הטובה ביותר, בכל מחיר. לא ביקשתי מגע, לא התעקשתי שניפגש בקביעות, או נהיה יותר מידידים קרובים, כל עוד היא תיוותר חלק מחיי. וכך אמרתי לה, בנחישות, פרט לרגעים שבהם נחישותי נחלשה, ורציתי בכל מאודי יותר מכך, שנהיה הכול זה עבור זה, שלא יישאר בינינו מרחק (רגעים נדירים, יש לומר, אך היה די בהם כדי לקלקל את כל שאר הזמן יחד).

אלוהים מתבונן בגן וחושב: לא טוב היות האדם לבדו. ובעשותו כן, הוא מספר אמת בסיסית. משום שכל הצהרה שלו היא בהכרח נכונה במלואה ואין כאן עניין לוויכוח או לדיון. אלוהים חכם, וטוב, ויודע-כל. אך כשאדם כותב זאת בספר, כוונתו לומר: אני לבד. לא טוב לי .

כשאימא נפטרה, הבטחתי הבטחה: לא לסבול חיים שאיני רוצה לחיות, אפילו לדקה. לא לשבת בשיחה חסרת טעם, לא לעבוד בעבודה שאיני מעוניין לעשות. החיים לא סתם קצרים מדי, הם חולפים כהרף עין. הם מסתיימים בלי שהגשמת חלום, מלאים חרטות על נתיבים שבהם לא פסעת, ועל אלה שכן.

האיש במצפה הזמנים. מן המצפה היה יכול להתבונן בכל העבר, ההווה והעתיד האפשריים. כל העולמות עמדו לרשותו, אך הוא היה עסוק בהתבוננות בווריאציות קטנות של החיים שכמעט חי. כי חרטותיו הגדולות ביותר לא היו הדברים שלא התקיימו מעולם, או המעשים שלא הספיק לעשות, אלא הדברים שהיו קרובים להתרחש, ואלה שעשה, אבל הצטער שלא עשה אותם אחרת.

מסוגל. מרגע שאדם יודע למה הוא מסוגל, הידע מלווה אותו כל חייו. הוא מסוגל: ליצור יצירה מבריקה, לעבוד ארבע עבודות במקביל, לשרוד מחלה, אבדן ושבירה. הוא מסוגל לבגוד, לשקר, לגנוב, להרים יד ברגע של זעם, לברוח לצד האחר של העולם. הוא מסוגל לבקש סליחה, או עזרה.

חלמתי עלייך. חלום שבור שפרטיו חמקמקים. אני יודע היטב שהיום את נשואה, ויש לך ילד, אבל בחלום נפגשנו במקרה בבית קפה, ובכית. אינני יודע אם בגללי או עליי, אף כי שמחת לראותי, האמנתי. ישבנו יחד, במרחק נגיעה שלא תתרחש, ואני הצטערתי מרה על האופן שבו ניתקתי אותך ממני. החיים לא הוגנים, אמרת לי (אך היה זה חלום, כך שכנראה אמרתי את המילים לעצמי). זה לא פייר לאהוב אדם כל כך, ולא להיאהב חזרה.

פעם בחייו רצוי לאדם למרוד ולהכריז: לא יתכן שכזה העולם! ואין זה משנה מה בדיוק העולם שבו הוא חי – כזה של אמונה או של חומר, של אידיאלים או ציניות תועלתנית. של אהבה או יצרים, של הרפתקאות או יציבות. של חברות עמוקה או קשרים חולפים, של נשמה או מחשבה. העיקר שיסרב לו. שיאמר: לא יכול להיות שזה כל שיש ביכולתך להציע. ואז יפנה בחיפוש אחר עולמות אחרים.

אני שומע רכבת דוהרת הלאה, ואני יודע: זו רכבת חיי. היא חולפת על פני מסילה ידועה מראש, ולפני כל תחנה מכריזה: כאן ההזדמנות לרדת, כאן ההזדמנות להחליף תחנה! אבל לרדת פירושו לפספס את המשך המסלול. ואיני מסוגל. אני מוכרח לדעת מה יקרה לאורכו - יש עוד אנשים שעשויים לעלות לרכבת. יש אחרים שכנראה לא ישובו, הם עזבו בתחנות קודמות. אך כבר קרה בעבר, לעתים רחוקות, שעלו שוב בתחנה מאוחרת. אולי הגיעו בנתיב אחר, בלתי ידוע. וברצוני לראות, אולי הדבר יקרה שוב. הרכבת מתריעה, לא יהיו עוד הזדמנויות רב

כל הלילה אני אוסף בדידויות. הנה אחת קטנה כי לא היה לי הערב עם איש לדבר, הנה הגדולה בהרבה, כי אף אדם לא מסוגל באמת להבין את האחר. הנה בדידות של נעורים, כי גדלת מאוד לבד, והנה בדידות של אהבה, כי נדרשו שנים עד שמישהי אהבה אותך חזרה. יש בדידות של הרגע, יש בדידות של מחר, יש בדידות שאין לה שם של ממש, אבל היא מאוד אמתית ומלווה אותך בכל שעות היממה. אני מצרף אותן אחת לשנייה, למרות שהן לא בהכרח מתאימות. אבל בכוח, אני דוחק ודוחף, עד שהן נערמות בערימה. ורק כשאני משוכנע שאספתי עד כמה שנית

פגיעות ישנות באמון מפתיעות אותך ברגעים משונים. בשיחה עם זר ידידותי שנראה פתאום חשוד, בהזדמנויות שעליהן לפתע נדמה שכדאי לוותר, בהרפתקאות שהיה אפשר לצאת אליהן ועכשיו עושות רושם מסוכן. הן מורחות שכבה חדשה של אבל-מה-אם על המציאות, מותחות עוד קו שבו המחשבה יכולה להתקדם, או לסגת, מעניקות צורה נוספת, שלא הכרת, לפחד. כאילו היו צלקת ארוכה על הגוף הנמתחת בתנועות מסוימות, ואין לך אלא לנשום עמוקות ולזכור שמותר לחשוש. אך החשש לא יעלם עד שלא נצבע עליו במספיק שכבות חדשות של חוויה, עד שה-אבל

לפעמים, כשצץ בחיי קושי, אנשים שואלים: אחרי כל מה שעברת, מה זה בשבילך? הם לא מבינים שלא כך העולם עובד. אדם לא משווה את הקושי שמולו לזה של פעם. סרגל המדידה היחיד המשמעותי בעיניו הוא הכוח שנותר בו, אחרי כל מה שעבר.

אפשר ללטף גבול רק מספר מסוים של פעמים לפני שיפקע. כל ליטוף מותח אותו קצת, ובכל מתיחה הוא שב רק כמעט למקום, עד שלבסוף הוא נחצה במשיכה או דחיפה אחת ארוכה מדי. ואחר די גבולות חצויים, קשה מאוד לשוב לאחור ולמצוא היכן פעם חלפו, או למה נמתחו דווקא במקום הזה. ואז עולה שאלה: שלי מי הם היו, הגבולות הללו? של החברה, שלך, שלי? אך אינך שואל את השאלה החשובה בהרבה: אילו מביניהם שמחת שהצלחת לחצות, לאילו אתה מתגעגע, ואיך לעזאזל מבדילים ביניהם לפעם הבאה?

תמיד אומרים לך להיזהר מבגידות בתוך קשר, אבל איש לא מזכיר את הבגידות בזיכרון של אחד. את התחושה הזרה, המזוהמת, הנלווית למגע בגוף חדש. את הטעם המר על הלשון כשמילים שהבטחת נלחשות באזניים שונות. הרגע שבו העתיד והווה שהיו שייכים לזוג הופכים בסך הכול לעבר משותף. איש לא מדבר על כך שבשביל הסיכוי לאחוז באפשרות למשהו חדש, אין ברירה אלא להרפות מאהבה קודמת. ואיזה מין סחר זה, להחליף אהבה בסיכוי? ולמה תמיד עליך לשלוף אותה בכוח מתוכך בעצמך, להיות גם המנתח וגם המנותח, כשההרדמה היחידה היא

חברים אומרים: בוא להפגנות, תה, הפעם זה רציני מאוד. אני מחייך ומציץ בחוקי ההגירה לקנדה. אחי כותב לי: ראית, מנסים להרוס את כל מה שבנינו כאן. אני מהנהן, בודק תושבות באירלנד, שוקל דרכון פורטוגלי, בכל זאת, גירוש ספרד נמצא בשושלת מהצד של אמא. לא בשביל זה נלחמנו, אומר אבא, ואני נזכר שסבתא הגיעה מפולין, גם זה דרכון אפשרי. באמת נלחמה להגיע משם, עברה מסיביר לטהרן, כמעט מתה על הדרך. יש מדורות על איילון ומישהו צועק שצריך להוציא אותם להורג, וגם מחירי הדיור עלו. קשה, קשה. אבל דירה בקפריסין

יום אחד, אנשים יפסיקו לנקוש על חלוני בלילות כדי לשאול בלחישה אם אני שוב כבר רווק. יום יבוא ולא אפתח את החלון לכדי סדק בשביל להשיב: עדיין לא. ביום ההוא, החלון הסגור יהיה התשובה. אולי התריסים המוגפים או מצב הבית יספרו: כבר מזמן עברתי לבית אחר. אולי מפני שהפסקת לנקוש. אולי כי איש מאיתנו לא ידע כיצד להפסיק לגשת לחלון.

יש אגדה עתיקה המספרת על ציפור בת אלמוות שמדי אלף שנה מחדדת את מקורה על פני הר אדיר, שפסגתו מחזיקה את השמיים. וזה סיפור על התמדה, יש האומרים. כי בחלוף די שנים, ייכנע ההר לשיוף הזעיר, יהפוך לגבעה ולבסוף, לחצץ. ואיש אינו אומר: ודאי המקור יהיה הראשון להיעלם מבין השניים. ואיננו מוסיף: ואפילו המקור ממשיך לצמוח במקום להיעלם, אחר מספיק שנים, לא יהיה זה אותו האחד שעמו החלה את דרכה. ובכלל, איש לא מבטיח לציפור שההר יישאר שם די זמן, לא מן הנמנע שאסון אחר, זריז פי כמה, ירסק אותו לפני ביקו

פעם הכרתי זוג שהפליג בספינה על פני המה-אם, מיקום יתכן אחד לאחר. את כל זמנם בילו יחדיו, אך לא הצליחו להימנע מלהציץ בכל יקום ויקום שנקרה על דרכם, רק כדי לראות מה אם היו בוחרים בחיים שונים, בנפרד. תמיד נראו מעט אומללים בעיניי. ובכל זאת, איש מהם לא עגן מעולם. אולי משום שלהיות מעט אומלל, עדיין מאפשר לאדם להיות הרבה מאושר.

הגעתי לבית הקפה עייף מהלילה. הזמנתי קפה, שלא כתמיד. הבוקר היה מאוד קר, המשקה היה חם ושטף מתוכי את התשישות בלגימות ארוכות. צפיתי באור המתעורר על פני הרחוב, אותו כמעט לעולם אינני פוגש בשעות הללו. לעצמי חשבתי: זה לא תמיד מזיק, לשנות הרגלים. עצמי השיב: תה, ניתן היה לצפות שכבר תבין שלפעמים, מזיק בהרבה להישאר אותו הדבר.

שוב בארץ קרה. האגם שמולו אני גר קופא בלילה. הוא לא מפשיר בבקרים, אבל הקרח דק, ולפעמים, אם הצהריים מביאים עמם שמש, נחשפות פה ושם חלקות קטנות של מים. באלה אין די כדי להושיע, מפני שבכל לילה שכבת הקרח מתעבה מעט יותר ומדי יום פחות ופחות ממנה נמסה והחלקות הללו מתמעטות. בקרוב, האגם יהפוך מוצק וקשה, ודבר לא יחדור עוד ללבו. ואני יודע שיום יבוא והקיץ ישוב, והמים ינצנצו מתחת לשמש, אך אני כבר לא אהיה פה. אנו נהיה בשני מקומות אחרים, האגם ואני, ולא ניפגש בשנית. ואין דבר שאני יכול לעשות בנד

לפעמים אתה רוצה להיות אדם אחר. לאו דווקא אחד מסוים, אלא פשוט שונה באיזה אופן ממי שאתה כעת, כזה שיהיה לו מעט יותר טוב בחיים (או קצת פחות רע, אתה ממלמל בדממה). ואז נשאלת השאלה: למה לא פשוט להשתנות? וזו שאלה מצחיקה, כי האדם שאליו אתה רוצה להפוך הוא בדיוק כזה, אחד שמסוגל להשתנות. והפער הזעיר ביניכם הוא שעושה את כל ההבדל, והמחסור בו הוא הסיבה העיקרית לכך שאתה מתעורר בבקרים כה אומלל.