תה

"פעם חשבתי שהאופטימיות והזמן הם כוחות מנוגדים, הופכיים. הנחתי שאופטימיות היא דבר שפוחת כשהזמן אוזל. אבל זה לא תמיד המצב. לפעמים היא דווקא מתגברת. אולי כי הזמן הוא בסך הכול תנועה בכיוון מסוים. אבל התנועה לא קובעת מה יקרה, רק את העובדה שדברים יקרו. טובים או רעים. ושהם גם יחלפו. זאת תמיד הייתה הנקודה של הזמן. כולם כועסים עליו, אבל כמעט אף אחד לא זוכר להגיד לו תודה. גם מי שאומר שהזמן מרפא הכול, אומר את זה בהשלמה." הזמן האחר הקיף אותה. עיני שעון דיגיטלי אדומות שהחלו לספור לאחור.

"את יודעת שאני יכול לחכות עד שהזמן שלך ייגמר, כן? אני ה-זמן, אני אהיה כאן הרבה אחרי שתחלפי," אמר הזמן האחר. ספרותיו הדיגיטליות בהקו, כאילו מחייכות אליה מהקיר שבו בחר להשתקף. לי התעלמה ממנו. מעגל הזמן הפרטי שלה הצטמצם משמעותית מאז יצאה אל הדרך, אבל היא לא נראתה מוטרדת. תשומת הלב שלה הייתה נתונה לצנצנת קטנה שהחזיקה בידה, אותה בחנה מעת לעת בהרהור. על פניו, נראתה ריקה. "מה יש לך שם?" שאל הזמן האחר. כשלא השיבה, מיהר לומר, "את מתעלמת ממני? את לא יכולה להתעלם ממני לנצח, לי, אנ

ככל שהלב רחב יותר, כך נדרש עבורו זמן ארוך יותר להתרוקן. אך האם אי פעם ניסית להתהלך בעולם ריקה כל כך? הריקנות צועקת: מלאי אותי! וכל דבר יספיק לה. געגוע, משקה, חרטה, העיקר לא להיות ריקה. כן, גם בהלה יכולה להספיק, לעת עתה. שיר הייתה מבוהלת. פחד לא נותר בה הרבה, הוא דלף מתוכה ראשון, מותיר טיפות הזולגות לאטן לעבר חור ניקוז ההולך ומתרחב. אבל הבהלה עוד הייתה. היא הרגישה בה, נאחזת בייאוש, בעוד זיכרונות הלכו וזרמו מתוכה. הזמן האחר, לי, הזמן, החיים שקדמו לכל אלה. הנה שם, הרחק בלא-כלום

"לי?" קולה של שיר היה אמור להדהד, אבל הוא התאדה לתוך העולם שהקיף אותן.

פעם פניתי לסמטה הלא נכונה בעיר ומעולם לא יצאתי ממנה. היא הייתה מוצללת מאוד. אורות הרחוב לא נכנסו פנימה, הם ידעו, כנראה, שאין בכך טעם. התלבטתי בינה ובין הפנייה הבאה, משכתי בכתפיי וצעדתי לתוכה. לא הייתי בטוח אם יש בין הפניות הבדל. בסוף, הרי, היעד היה באותו כיוון. וגם אם היה מדובר ברחוב חד-סטרי, הייתי יכול פשוט לשוב לאחור. ככל שהעמקתי, גברה בי תחושת אי-נחת. אותו פחד מטפס שעולה בנו כשאנחנו ניגשים להדליק את האור אחר צפייה בסרט אימה, או הצמרמורת שמלווה אותך בלכתך באזור מלוכלך של

פן הביטה בשורת המועמדים האחרים בעצבנות. היא ספרה שבעה עשר בשדה הטרשי שבו עמדו, רובם צעירים ממנה. התעודות שלה סיפרו שהיא בת שמונה עשרה, אבל האמת שכבר הייתה בת עשרים. היא לבשה מעיל ארוך שהיא קיוותה שלא נראה חשוד מדי. הכלים שהחזיקה תלויים בתוכו הכבידו עליה, אבל משקל חצי הלבנה שהחזיקה בכיסה הפנימי ניחם אותה. היא דחפה אותה לתוך גרב ארוך במיוחד, ובמידת הצורך חשבה שתוכל להשתמש בה כנשק. הבוחן היה מרצה בבית הספר. היא לא הייתה בטוחה מה הכוח שלו, אבל הוא נע בחן וברוגע של אדם הרגיל להחז

'אני רוצה לקנות אותך לשנה.' יש הרבה יתרונות בלהיות סופר. בדרך כלל אפשר לקום מתי שרוצים, קיים סיפוק שאין להתחרות בו בהשלמה של יצירה חדשה, וניתן לעבוד מכל מקום בעולם. החיסרון הכי גדול שאני מכיר הוא גם הידוע מכל, אין הרבה כסף בספרות. גם שלושה ספרים, שאחד מתוכם רב מכר, לא שינו זאת משמעותית עבורי. מה שגרם לכל הצעה כספית להיראות מזמינה, ואין זה משנה כמה היא מגוחכת במבט ראשון. 'לקנות?' שאלתי. 'מעדיף את המילה 'לשכור'? אבל בעיניי זה לקנות! את המחשבות שלך, את המוח שלך. אני משלמת שתי

רענן לא זיין אותי, הוא עשה איתי אהבה. זה היה מאוד מורגש בדרך שבה התבונן בי, במגע הרך, הכמעט מפחד להכאיב. הוא לא היה גבר כוחני, גם לא במיטה, אלא איש רגיש ומופלא וקשוב שכל גופו מכשיר מדידה עדין המסוגל לקרוא אותי עד לנימי הזעירים ביותר. זה היה מפתיע, כי אני העדפתי גברים עוצמתיים, כאלה שגרמו לי להרגיש קטנה ושברירית, גם בנוכחות שלהם, גם בדרך שבה חדרו לתוכי. הייתה לי פעם פסיכולוגית שטענה שזו דרכי להרגיש גם כשאין בי רגש, להעצים את האקט הפיזי כדי לפצות על המרחק האינטימי. היא אמרה שא

בן היה האדם האידאלי בעיניי. לא הגבר האידאלי - ממש לא, אפילו – אלא אדם שייצג את כל הדברים שבהם חשבתי שהאמנתי. מסור למחשבות שלו, יצירתי, מוכשר, חופשי מגבולות החברה ובכל זאת מוצלח לפי כל הסטנדרטים שלה. כי אדם כזה, או שהוא תימהוני או שהוא גאון אקסצנטרי. אנשים לא יכולים לקטלג אותו כשום דבר אחר. המגבלה היא שלהם, לא שלו, אבל הם זקוקים לקופסה עם תווית, ואין זה משנה אם בעיניו הוא לא זה ולא זה. יכולתי לדמיין אותו כגבר צעיר. בטח היה מהשקטים, מהנחבאים אל הכלים. הסובבים אותו חשבו שהוא מו

בגיל שלושים ושש הייתי רווקה שוב. זה לא היה המקום שבו חשבתי שאהיה כשהייתי צעירה. ציפיתי לזכות בפרס כלשהו, או להקים סטרטאפ, או לחיות בחו"ל תקופה. אבל החיים לא נענים לחלומות שאנו לא טורחים להגשים. הייתי גם שבורת לב שוב, ומאותה אהבה שהיה אמורה להישאר בשנות העשרים הרחוקות שלי. עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד בעיניי, טסתי לטייל בעולם. היו לי חסכונות יפים, הייתי מתכנתת עצמאית כבר קרוב לחמש שנים, לא מחויבת בחוזה או במקום עבודה. יכולתי לעבוד מרחוק, או לא לעבוד בכלל – לפחות לתקופה. באופן

כל אחת צריכה מישהו שירים אותה כשהיא מרגישה קצת בדאון. גם לי היה אחד כזה, הפיק-מי-אפ הקבוע, הידיד שלי, רענן. היו בו שתי תכונות שמאוד מצאו חן בעיניי. הראשונה, הוא ידע להקשיב. אומרים שגברים פחות טובים בזה, אבל אני חושבת שנשים גרועות באותה המידה. אנשים הם פשוט לא יצורים סבלניים, תמיד יש להם מה לומר, תמיד עצה שנובעת מניסיון העבר, או סיפור שהם רוצים לספר. צריך אופי מאוד מסוים כדי לא להשליך את מה שעברנו על אחרים. צריך להיות אדם יוצא דופן בשביל לא לחפש פתרון לכל צרה, אלא רק לתת לה מ

הרבה אנשים מסתובבים בעולם כשהם מרגישים חכמים יותר מאחרים. זה לא הישג גדול, כי סטטיסטית, לא צריך להיות כזה חכם בשביל שרוב האנשים יהיו מתחתינו. וחוץ מזה, מה הטעם בכל החכמה לכאורה הזאת אם לא משתמשים בה? מה זה כבר נותן? יש כל כך מעט אנשים, נשים וגברים, שבאמת עושים משהו בעולם. כשהייתי צעירה מאוד, רציתי להיות אדם כזה בעצמי, אבל איכשהו, באוניברסיטה הספיק לי להרגיש חכמה. נסחפתי לתוך האשליה שבזה שאני צוברת ידע אני הופכת לאדם מוצלח יותר. לא הבנתי כמה אנשים חלפו במסדרונות ההם בלי לעשות

כשהייתי בת שלושים ואחת התחלתי להרגיש זקנה. אין הרגשה טיפשית מזו, בדיעבד. שלושים ואחת זה צעיר, עוד היו חיים שלמים שהמתינו לי, אכזבות ושיאים שלא ידעתי שיבואו, אבל אז הייתי בטוחה שאני לקראת סוף חיי. בקרוב יגיע הזמן להתמסד, להביא ילדים ולחיות חיים בינוניים ומשעממים. למה זו הייתה ההנחה? ולמה ההתמסדות משמעה סוף החיים? יתכן ואפשר היה לתלות את התפישה המשונה הזו באמא שלי. לא זכרתי אותה ואת אבא כמעט כנשואים. הכרתי אותה בעיקר כגרושה עובדת. אם יחידנית המנסה לפרנס בת סוררת, שכולה חלומות

עוד גל של כאב, התכווצות מבפנים, הגוף פלט לכלוך. זה פאקינג כאב. שנאתי את זה, שנאתי את זה כל כך. למה זה חייב לכאוב כל כך, סאמק. אבל בו בזמן, היה משהו בהתכווצות הזאת שאהבתי. כמו ציפורן שנשברת ומזכירה לך שאת אישה. מאוד נשי, הדימום המטמטם הזה, שהורס תחתונים אם במקרה שכחת ששוב הגיע הזמן, בערך. התחושה של הגוף ההולך ומתנקה, מזהם את החוץ כדי לפנות את הפנים. זרימה והתכווצות. שונאת-אוהבת. כמו ההרגשה שלי כלפיו, כשהוא היה מתקרב. כותב הודעה, מצטרף אליי לסושי, ואז שוקע איתי לשבע שעות שיחה

הבטון האפור היה רטוב מתחת לרגליה של לי, אבל בגדיה היו יבשים. היא הסתתרה בדיוק כשהגשם החל והצליחה להימנע מעיקר המטר. עתה הייתה עסוקה בהתבוננות באנשים סביבם, שהיו שקופים מאוד, ובתוכם ריצד אור צבעוני. "זה מקום משונה, לא, זמן?" שאלה. אישה צעירה. במכנסיים ארוכים ובחולצה מכופתרת ששרווליה מקופלים. מכיס החולצה הקדמי השתלשלה שרשרת דקה, ובקצה התנודד שעון כיס חבוט וישן, שהצליח, כבדרך קסם, לשוות למחוגיו הבעה עגמומית. "כל המקומות נדמים מוזרים כשמתבוננים בהם לראשונה," השיב הזמן בקול כבד

באחד הימים באו לבקר אותי שתי בריות נבונות שלא ראיתי מזה שנים. שם האחת, הממציא טריליון הנודע, אשר זכה לשמו, כך מספרים, בשל מספר ההמצאות שיצאו תחת ידו. ושם האחרת, האל חלד, שאמנם היה צעיר במושגים אלוהים, אך בכל זאת מבוגר ממרביתנו במספר נצחים, או בכשלוש אהבות, תלוי כיצד אתם סופרים את הזמן. לא ראיתי את הצמד בשנים האחרונות, מאז שהחליטו, כל אחד מסיבותיו הוא, להתרחק מכל בריאה או יצירה המערבת את הרגש הנורא הקרוי אהבה. "תה," קרא טריליון עוד לפני שחלפו בדלת. לא שמישהו מהשניים השתמש בה.

אחת מהקלישאות השנואות עליי אומרת: פעם בחיים יבוא אדם שיהרוס את כל מה שידעת על אהבה ויהפוך את כל מה שאי פעם חשבת על פיו. אם יהיה לך מזל, הוא יבוא פעמיים. אני לא יודעת אם הכוונה היא שאותו האדם יבוא שוב, או שמישהו אחר יצליח לשחזר את הפעם הראשונה ההיא. בשבילי, זאת אמירה נבובה, משהו שנשמע טוב אבל אין לו שום ביסוס מחוץ לידע כללי שאף אחד לא יכול לומר מה מקורו. אני הכי שונאת את הקלישאות שיצא לי להכיר בעצמי על בשרי. בין החוג לפילוסופיה לחוג למדעי המחשב של אוניברסיטת תל אביב לא היית

למחשבה יש יותר גבולות אדומים מאשר למעשה. זה נוגד את האינטואיציה, אך זה המצב. מספר הדברים שלא האמנתי שאעשה רב מאלה שחשבתי שכן. לפעמים קולומבוס מפליג להודו ומגלה את אמריקה, לפעמים אתה מתיישב לשיחה ומתאהב באישה נשואה. הרעיון שאוהב אותך לא הייתה עולה בדעתי בעבר, וכשכבר אהבתי, לא חשבתי שאצטרך להתרחק כל כך. אבל הדברים מתרחשים לפני שהם עולים על הדעת. אולי הדמיון דל יותר משנדמה לנו, או שאני באופן אישי תמיד השתמשתי בו לדברים אחרים, ומעולם לא ידעתי כיצד להעלות בו מחשבות סבירות, שעוד ע

כל הבתים סופגים לתוכם זיכרונות. אנשים שוכחים, ולבסוף מתים, אבל הבתים נותרים אחריהם, זוכרים. עבורם, זה תפקידם, חשוב יותר מהשמירה על בני-אדם מפני פגעי מזג האוויר, מהקור והחום המאיימים, ומפני עיניים חטטניות. זה התפקיד החשוב ביותר בעולם. בינם ובין עצמם הם מתכנים: הסאסא. בשפתם, פירושו: המקום האחרון. כי בתוכם זיכרונות ורגשות משתהים לפני לכתם, לפני שהם מגיעים אל הזאמאני. הם לא זהים זה לזה, הבתים. הזיכרונות שהם מכילים מעצבים את אישיותם. אלה שהיו מלאי צחוק משפחתי וקריאות ילדים ה

מציצה היא פחות אינטימית מנשיקה. זו תובנה שהייתה לי בגיל עשרים ושהחזקתי בה הרבה שנים אחר כך. יותר קל להכניס זין לפה ולא להסתכל למישהו בעיניים, או לטעום את הרוק שלו. למה? לא יודעת. אולי כי הריח המעורב של עור והרוק שלי עדיף מזה של רוק של מישהו שאני לא מספיק רוצה. אני עדיין מרגישה כך. אבל אני מתה על רוק, אוהבת אותו בנשיקות שלי, אוהבת שהוא נוטף ומטפטף מליקוקים ומציצות, אוהבת יריקות, אפילו, בכל מקום. לא כוס התה של כל אחד, אבל מה אני אגיד, לא לכל אחד צריך להכין תה. אז אולי התובנה ה

בחורים אמרו עליי שיש לי שפתיים של מוצצת מגיל שלוש עשרה בערך. זה היה מחמיא לי, גם כשהייתי מעמידה פנים שזה מרגיז או מעליב. אהבתי את המבטים שלהם, את הידיעה שהם חשבו על זה, שהם חשבו עליי באיזשהו הקשר. אהבתי את זה גם בגיל חמש עשרה, כשגברים מבוגרים היו מסתכלים בי ברחוב. הייתי לובשת בכוונה מחשופים ומכנסיים קצרים ומתענגת על מבטים, שריקות והערות. אף אחד לא שלח ידיים, לא אז. חשבתי שזה כי ידעתי איפה להסתובב ומתי. היום זה מובן לי מאליו שפשוט היה לי המון מזל. אריאל היה בן עשרים ושלוש כשה

פעם הייתי קוראת להם 'זיונים', היום אני מעדיפה את המילה 'מאהבים'. רכה יותר, חומלת. לא אהבות, כאלה היו רק מעט, למרות שעם השנים אני משתכנעת שגם במגע האגבי ביותר יש שמץ של אהבה. סער בטח היה אומר שזה הצד הרוחניקי שבי שמקבל ביטוי, אבל הוא תמיד מיעט להבין אותי. מיעט להבין, הגדיל לאהוב. דיסוננס שאני עדיין מהורהרת לגביו – איך אפשר לאהוב אדם שלא מבינים. מה בעצם הוא אהב? את מי שקיווה שאהיה, את מי שחשב שאני. אבל למה להטיל אשמה? אולי הוא אהב את מי שהייתי מסוגלת להציג בפניו. ואולי אותי, א

הדלת נפתחה בתוך מחשבתו של אופק באחת. הוא נקש עליה בעבר פעמים רבות בתחינה, ואף היו ימים שבהם ניסה לפרוץ אותה בכוח, אבל עד עתה מעולם לא זעה ולו במעט. לא מאז שנסגרה. ידו רעדה. דווקא ביומו הראשון בעבודה החדשה. משרה פשוטה, היה עליו להודות, מתאימה יותר לסטודנט, לא לגבר בן שלושים ושבע, כמעט שלושים ושמונה. אבל לא היו לו כישורים מיוחדים, והיו מעט מאוד מקומות עבודה שהיה בהם מה לעשות בתואר ראשון באומנויות. רק במזל לקח שנה אחת בסטטיסטיקה, וזיכרונו היה חד דיו לזכור את הקורס, אף עשר שנים

המיטה שתי דמויות פסעו על גבי האבק הדליל בקצב אחיד. האחת בחצאית קצרצרה בצבע אדום, האחרת במכנסיים ובחולצה מכופתרת ששרווליה מקופלים. אולי מכיוון שרגליה של האחת היו קצרות יותר, נדמה היה שהיא מתאמצת לעמוד במהירות ההליכה של רעותה. ואולי היה זה מאמץ מסוג אחר, מפני שהדמות בחצאית נאבקה בשתי חזיתות – היא ביקשה להישאר קרובה לאחרת, אבל תמיד במרחק-מה ממנה. הן חלפו במישור אפור, ריק למראה. לא היה זה אפור רגיל, מהסוג שבו נתקלים בשפת המדרכה בעיר גדולה, או רואים בשמיים, ביום קודר ומעונן. הג

בסקוטלנד הייתי לבד חודשים ארוכים עם אדם שלא חיבבתי. ולא רק שלא חיבבתי, גם מצאתי אותו בלתי-נסבל, לא נעים ובאופן כללי לא טוב לאיש. כלומר, הייתי עם עצמי. ונוכחותי התמידית גרמה לי לסלוד ממני אף יותר, כי לא היו הסחות או אנשים אחרים לברוח אליהם כדי לשכוח עד כמה אני בלתי-נסבל. לפעמים הייתי מתהלך במשך שעות, לא מסוגל למצוא את הנחת לשבת ולכתוב, או אפילו לשכב במיטה כדי לחלום. וחוסר-השקט של הנפש התפשט במהרה אל הגוף, הבטן פיתחה כאב מציק שלא חלף, הגרון התייבש לעתים קרובות, ומים לא הועילו ל

פעם אמרתי לממציא הידוע טריליון שאיני יכול שלא לחוש אחריות על דברים גם כשאינם באמת בשליטתי. חכך הממציא את סנטרו בידו ואמר לי: "תה, באחד...

הוא עומד מעליי, העיניים הכהות האלה נעוצות בשלי. יש לו מבט קשה, כל הפנים שלו מתקשחות כשהוא ככה, כמו הזין שלו. הגוף שלו רועד, הוא נמתח על קצות האצבעות. אני לא יודעת למה, זה דבר שתמיד קורה כשהוא קרוב לשיא. הרגליים נמתחות, השרירים מתכווצים, יד אחת שלו מחזיקה את הבסיס, השנייה ממשיכה לזוז באותו הקצב. הוא ימני, אבל משתמש ביד שמאל לזה. שלוש אצבעות עוטפות, האגודל והאצבע המורה משוחררות קצת. אני יודעת שאסור לי להוריד ממנו את העיניים עכשיו. אני מחכה על הברכיים ומשאירה את הידיים מאחורי הג

בגיל שלוש המציא תום את הזמן. הוא נעץ מקל באדמה וצייר סביבו מעגל. בתוך המעגל סימן פסים שמרחקם שווה, צלו של המקל העומד בשמש הורה כי היום חולף.

ברחוב אלנבי ניגש אליי אדם זר, צועק משהו בשפה שלא הבנתי. נרתעתי לאחור, חושש שהוא ערבי. לא כי יש לי בעיה עם ערבים, אלא כי לימדו אותי קודם כל לפחד ורק אז להבין שכולנו בני-אדם. לא כל שחור שתפגוש בדרום העיר הוא נרקומן, לא כל ערבי הוא רוצח בפוטנציה. ידעתי את זה מצוין, זו פשוט התגובה האוטומטית, זו שעליה קודם צריך להתגבר ואז להמשיך במבוכה עם החיים. הוא ראה שנבהלתי ומיהר לחייך ולהרים ידיים כדי להראות שהכול בסדר. חייכתי חזרה, מוכן לברוח. אם אני הייתי רוצח, קודם כל הייתי מחייך כמו שהוא

רון נתקל במעיל מוטל מתחת לצלו של עץ באמצע הלילה. פרוש לרווחה, כאילו כיסה על משהו.